ארז אשכנזי, לוחם שייטת 13, שנהרג לפני ימים אחדים בפעולה מבצעית בעזה, היה בן קיבוץ רשפים, שאני נמנה עם חבריו. אף כי מפרידות בינינו כמעט 30 שנה, נשזר בין נפשותינו חוט של ידידות.
קווים לדמותו. הלב לא מפסיק לבכות. כמה הוא מלא חיים גם עכשיו, ימים אחדים אחרי, כמה הוא עודנו חי גם במותו הלא-ייאמן-כי-ייתכן, הנער הגברי או הגבר הנערי והמקסים הזה, אשר פיצוץ מטען חבלה בארץ זרה, זרועת שנאה, קטע את חייו באיבם.
היה בארז כל מה שהיה פעם יפה וטוב ומלא תום נעורים בארץ שלנו, הרעה והמתכערת מבחינה אנושית, ארץ שבה, בהיפוך ובניגוד לסדר הבריאה הטבעי, למחזור החיים ולמעגליהם כמו גם לדרכו של עולם, אבות קוברים את בניהם בתכיפות מצמררת.
היה קל לחבב אותו. חיבתו התבקשה מאליה. הוא היה רך ועדין ובעל מזג נוח. הוא חייך אל העולם והעולם החזיר לו את הד חיוכו - כפול, רם, מועצם.
החזות נעימת-הסבר שלו שיקפה, כבצילום רנטגן שבו מתפענחת ומתבהרת כל צללית, את אופיו: לא היתה בו אף לא טיפה של העמדת פנים, שמץ של זיוף. מה שראו בחוץ הוא מה שהיה בפנים.
אני כותב את הדברים האלה על אף שאני לא מתיימר להודות ולהעיד שאני מכיר אותו לעומק, כי אני לא.
כשנפגשנו, לא לעתים קרובות, באקראי, על המדרכות (שגם עליהן ננסכה באחרונה איזו עצבות מרירה) שבילים שקטים אשר בזמן האחרון אנשים ממהרים בעוברם עליהם, כמו נחפזים, לאחר שסיימו את ענייני יומם, כדי להיספן איש איש בביתו-מבצרו, היינו נעצרים ומשתהים ומחליפים מלים-של-כלום, הא ודא כזה, שיחה קצרה של אדם עם אדם, סתם כדי שיהיה נעים בלב.
הוא היה האדם היחיד שהגה את שמי במלעיל, מבליט ומדגיש את האות הראשונה של שמי א' ומבליע ומשמיט את האות הרביעית, ה'. "מה נשמע אברם?" הוא שאל, באמת שאל ובאמת התעניין, לא סתם, לא כאילו, כמו רובנו ככולנו, כהרגלנו.
כמה נכונות פתאום כל הקלישאות החבוטות: בחור כארז (תרתי משמע). מלח הארץ. יפה הבלורית והתואר. עלם חמודות. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
אני ממעט לגעת באנשים. גם משום שתמיד יש להישמר ולהיזהר ולכל נגיעה - גם אגבית, מרפרפת, לכאורה חסרת כל סיבה, יש משמעות. זה הנוהג המקובל בחברת אנשים: יש להיזקק לרשותו של הזולת ולקבל את אישורו - אם לא במלה מפורשת, לכל הפחות ברמזיה השקופים של שפת הגוף - קל וחומר במי שאינו קרוב ואינו מקורב, אבל משהו אנושי פשוט וחמים, משהו נעים שאין לו מלים, שהיה מופנם וטבוע בארז, כמו הזמין טפיחה קלה של חיבה וידידות, ביטוי של הוקרה והערכה, סוג מסוים של קרבה, סתם כך ללא סיבה.
לא היינו "חברים" בהגדרה, אבל שני סיבי החיוך שלנו נשזרו לא אחת לחוט של ידידות. שנים רבות מפרידות בינינו, דורות, אבל משהו בי נקשר בו, בעלם החמודות המקסים הזה, אשר אין בשפה העברית, עשירה ככל שהיא, די מלים לתיאור קסמו.
ארורה הארץ הזאת שבניה לא נהרגים על הגנתה אלא על מטרה עמומה, לא מוסכמת, מפוקששת, שמפצלת את העם וקורעת את רקמתו, מלבה בו אש זרה של שנאה ונקם, שחוזרים חלילה עם כל תגובה שלהם על חיסול שלנו וחוזר חלילה.
הלב הדואב והבוכה פועם אתכם, משפחה שכולה יקרה, באבלכם הכבוד-מנשוא, עם הקטיעה הטראגית, האיומה והנוראה, של פתיל חייו הקצרים של ארז יקירכם, יקירנו.
