המבחן הבינלאומי האחרון שנתפרסם והמדרג את תלמידי ישראל במקום ה-30 בעולם, מצטרף לתוצאות מבחנים בינלאומיים נוספים שנערכו בשנים האחרונות, והמצביעים כולם על ירידה שיטתית קבועה ומתמשכת של תלמידי ישראל, הן במתמטיקה ומדעים, הן בהבנת הנקרא, והן בידע כללי, מה שנקרא: השכלה.
מדוע? ההסבר השחוק הרגיל הוא: מחסור בתקציבים. אלא שההסבר כושל במבחן ההוכחה. מדוח הלמ"ס בשנת 2001 עולה שישראל צועדת הרבה לפני מדינות אחרות, בהוצאה לחינוך מהתוצר הלאומי,כ-9.8%, לעומת 6.6% בארצות המפותחות.
נתון דומה עלה גם ממחקר שהוצג בערב עיון באונ' ת"א בשנה שעברה. מהמחקר עלה שההוצאה לתלמיד בבית הספר היסודי בארץ גבוהה ב-15% מהממוצע של 31 מהמדינות המפותחות, ובחטיבות הביניים ב-21% מהממוצע של 33 מדינות. מתוך כך, ניתן היה לצפות שרמת החינוך בארץ תהיה מהגבוהות בעולם. למצער, זה אינו המצב.
בעוד הוצאות החינוך בישראל הן מהגבוהות בעולם, מיקום ההישגים הממוצע של התלמידים מציב את ישראל מתחת לכל המדינות המתועשות, ואף מתחת למדינות עם רמת חיים נמוכה מאשר בישראל.
מסקנה- הבעיה האמיתית היא לא השקעה כספית נמוכה, אלא יחס הפוך בין רמת ההשקעה לרמת התוצר.
איך להשקיע הרבה ולקבל מעט?
א': שיטות לימוד - אי שם בתחילת שנות השמונים החליט משרד החינוך להחליף את שיטת הוראת הקריאה. לא עוד קריאה, אלא "אוריינות". לא עוד לימוד עיצורים ותנועות, אלא לימוד "השפה כמכלול", קריאת מלים שלמות ואפילו משפטים שלמים מהתחלה. תחת הכותרת "הוליסטיות" ויתרו על הוראת העיקרון הבסיסי של החיבור בין עיצור ותנועה. התוצאות, כידוע, היו קטסטרופליות. אחוז הנכשלים בקריאה עלה באורח ניכר.
כך היה גם בלימוד חשבון. בשנת 64 תפסו תלמידי ישראל את המקום הראשון בעולם במבחנים בינלאומיים. ב-84 את המקום הששי. ב-99 - את המקום ה-28, ועוד הזרוע נטויה. איך קרה הזינוק מהמקום הששי אל העשרים ושמונה תוך עשור? בשנים האלה אימץ משרד החינוך את ה"תאום האידאולוגי" של שיטת הקריאה הכושלת, גם בהוראת החשבון, והטמיע שיטה של "חשבון בלי ספירה". זאת בעוד כל בר דעת מבין שספירה היא דרך המלך אל החשבון.
במקום תהליכי חשיבה בסיסיים, הוטמעו במערכת החינוך עקרונות מעורפלים. ה"חקר" שמשמש עלה תאנה ונועד בעצם למלא את המקום הריק של החומר שקוצץ. ה"אוריינות" על-פיה פחות חשוב להצליח לקרוא ולכתוב, וחשובה יותר חווית הקריאה עצמה. ה"משוב" המזניח פיתוח כושר ניתוח והתמקדות באבחנה בין עיקר לתפל, ועיקרו דרך לאפשר לתלמיד לבטא בפשטנות יתר מה הוא מרגיש/חושב.
שתי השיטות הלקויות מהיסוד - בחשבון זו "התבניתית" (שיטת הבדידים), ובקריאה שיטת "השפה כמכלול", דומות להפליא בהנחות היסוד השגויות שלהן בכל האמור לעקרונות התפיסה האנושית. כיוון ששתיהן קודמו בערך באותן שנים, נגרמה פגיעה לכל אורך הציר של רכישת ידע והבנה, בין במתמטיקה, ובין בקריאה ובהבנה בכלל.
תשתית לקויה - במשך שנים מצליחה מערכת החינוך להתעלם מהעובדה הידועה שלצורך השגת מטרה, נדרשים תנאים שיאפשרו לה להתממש. כיתות צפופות בהן 40 תלמידים (תקן משרד החינוך), אי הקפדה על איכות כח ההוראה ושכר נמוך המקבע את האיכות הזאת, עליבות "סביבת הלמידה" והתחזוקה הירודה, מפרט בסיסי ביותר של עזרי ההוראה, מחשבים מועטים (יחס של 1:10 במקום 1:2 כמקובל במדינות המפותחות), תוכנות מחשוב מיושנות, אי הטמעת המחשב כחלק אינהרנטי מהלימוד ולא במסגרת איזשהן "שעות מחשב" פעם או פעמיים בשבוע,- מה לעשות וכל אלה אינם נופלים בקטגורית התנאים הנדרשים.
ב': מסרים ציבוריים - בנוסף, מערכת החינוך עצמה אינה גוף המתפקד במנותק מהסובב אותו. הדרכים מובילות, כרגיל, למערכת השלטונית. מערכת זו העדיפה באופן שיטתי מאז שנות השמונים, לטפח, לתקצב ולחזק אוכלוסיות ומערכות חינוך שאינם רואים יתרון בהשכלה ובקדמה.
להעדפות כאלה יש מחיר מעבר לעלות הכספית המיידית. בבחירה של מה מתקצבים ומה לא מתקצבים, יש גם מסר ציבורי. מסרים כאלה טיבם לחלחל. אם הציבור נוכח שבערות מתוקצבת בסכומים גבוהים, ועל הזכות לתקצב בערות קמו ונפלו ממשלות בעשור האחרון, אז הציבור מסיק שייתכן ולבערות ערך מוסף כלשהו. כך מבלי להרגיש, ובדלת האחורית, נוצרת לגיטימציה ציבורית לבערות.
מעבר למסרים סמויים קיימים כמובן גם מסרים גלויים. במשך שנים בחר השלטון לעודד אוכלוסיות בעלות כושר ורצון התפרנסות נמוכים להגדיל את מספר הילדים במשפחה, תוך התעלמות מהתוצאות הצפויות שתוך דור, יהיה כל ילד כזה אב או אם לעשרה ילדים נוספים חסרי כושר או רצון התפרנסות בהתאמה למגזר בו צמחו. במדינה שבה ראשי ממשלות וחברי כנסת הוכיחו שאינם מבינים את המשמעות הכלכלית של טור הנדסי פשוט כזה, אין להלין על תלמידי כיתות ח' שאינם יודעים מתמטיקה.
מסקנה - נראה כי בוגרי מערכת החינוך כיום, הם קורבנותיה של השאננות וזחיחות הדעת הפוליטית מזה שנים המניחה, בטעות, שאם היה בסיס איכותי בעבר, הוא ימשיך להתקיים בכוח האינרציה בלבד, וש"מצוינות" יכולה לצמוח לפתע בהבל פה ובחלל ריק, בחינת יש מאין.
מדוע זה חשוב? לפני כשנה פורסם בארץ תקציר דוח 2001 של OECD - ארגון המדינות המפותחות. הדוח יוחד לאפיון מערכות חינוך במדינות המפותחות, ולקשר שבינן לבין צמיחה כלכלית. השורה התחתונה בדוח היתה, שהעלאת רמת ההשכלה באוכלוסיה היא המפתח לצמיחה כלכלית.
הדרך עליה הומלץ באופן חד משמעי היא לגרום להשבחת החינוך כאמצעי להשבחת האוכלוסייה, ומתוך כך - להביא להשבחת כוח העבודה. נקודת המוצא של הדוח היתה כי קיים קשר בל יינתק בין השבחת כח העבודה לבין צמיחה כלכלית. כיוון שהארגון הוא ארגון כלכלי בבסיסו, עולה שמומחי כלכלה עולמיים מייחסים להשקעה בחינוך חשיבות עליונה בניתוח הסיבות להצלחה כלכלית של חלק מהמדינות, ולכישלונן של אחרות.
מפחיד לחשוב שייתכן והדשדוש הכלכלי המתמשך והמדרדר בו נמצאת ישראל מזה מספר שנים, אינו קשור רק ובהכרח להעלאת או הורדת הרבית בריטואל הקבוע, וגם לא רק ובהכרח למצב הביטחוני, אלא הוא שיקוף של כח עבודה בוגר מערכת חינוך כושלת, ההולך ונעשה פחות "משובח".
מדינה של בורים היא מדינה ענייה ברוח אבל גם בחומר. התוצאה הקטסטרופלית של בוגרי עשרה מחזורים שאינם יודעים חשבון וגם כושלים בהבנת הנקרא, תדרוש לפחות שני עשורים לתיקונה. מי שהיו אתמול תלמידי כיתות ח', הם המאגר ממנו נגזרת כיום איכות הקצונה בצה"ל, וכבר היום, ועוד יותר מחר, הם אלו שמניעים ויניעו את גלגלי המשק הישראלי. הם האבות והאמהות של הדור הבא, הטכנאים, המורים, הרופאים, המהנדסים, התעשיינים, המנהלים, השופטים וכן, גם השרים וראשי הממשלות בשנים הבאות עד לשנת 2020 לכל הפחות, וגם זאת בהנחה האופטימית שהשינויים מתחילים מחר בבוקר.
הנזק של יותר מעשרה מחזורים כאלה - חורג אף מעבר לחישובים כלכליים. למדינה כמו ישראל, הנסמכת על כ"א איכותי ואשר חרטה על דגלה פעם בעבר, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, את הסיסמא "כוחנו באיכותנו", מצב כזה הוא סכנה קיומית.
האופן בו פועלת כיום מערכת החינוך בישראל משולל כל היגיון, ומבטא חוסר אחריות ציבורי ושלטוני כאחד. מערכת החינוך זקוקה היום למדיניות תכנון אחראית הדואגת להתאמת אמצעים למטרות. בכך טמון כל ההבדל בין ה"חזון" האהוב כל כך על הפוליטיקאי הישראלי המצוי, לבין הזיה מעופפת.
משרד החינוך יכול להיות נושא הדגל ברפורמה הנדרשת שעיקרה קיצוץ אמיץ בכל מה שכשל במבחן היחיד הקובע - מבחן ההוכחה. תכניות לימודים כושלות, מכוני הכשרה, מערך שלם של מפקחים, מנחים, מדריכים ושאר סעיפים עתירי הוצאות- דינם להימחק מספר התקציב.
ומאידך, דרושה השקעה ממוקדת בשני מישורים: האחד - בהטמעת תכניות לימוד שכבר הוכיחו עצמן במקומות אחרים (כן- לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. כבר המציאו אותו), והשני - השקעה בשדרוג תשתיות במערכת חינוך, הן בכוח ההוראה, הן בהקטנת הצפיפות בכיתות במיוחד בבתיה"ס היסודיים, והן בתשתיות פיסיות החל ממפרטים טכניים משודרגים של מחשוב- כמות ואיכות, ועד "סביבת הלמידה" באופן כולל. המדינה משוועת כיום לשר שיוכיח כי אין ניגוד הכרחי ומובנה במערכת השלטונית בארץ, בין הפוליטיקה לבין האינטרס הציבורי והלאומי.
