משבר המים שבו נמצאת מדינת ישראל מחייב את הממשלה להחליט בין מספר ברירות קשות: פגיעה בצריכת המים של תושבי המדינה או של אחד המגזרים, או השקעת סכומים גבוהים, שאינם מצויים בקופת המדינה, בפרויקטים שונים, כדוגמת רכישת מים מחו"ל.
פתרונות לטווח הארוך יש למכביר: הקמת מתקנים להשבת מי קולחין, איגום מי שטפונות, התפלת מים מליחים ועוד. אני באופן אישי דאגתי לקדם מספר פרויקטים חשובים בתחום זה ואני בטוח שהתוצאות יראו בתוך שנים מעטות כשמקורות המים של מדינת ישראל יוגדלו באופן משמעותי.
אולם לוח הזמנים דוחק ומחייב פתרון כבר בקיץ הנוכחי. אם נשב בחיבוק ידיים, נאלץ תוך מספר חודשים להתחיל לסגור ברזים. לפיכך יש חשיבות רבה למציאת פתרונות לטווח הקצר של הקיץ הקרוב.
החקלאות כבר שילמה את מחיר משבר המים. למעשה, זהו המגזר היחיד במדינה שנאלץ לבצע בכפיה קיצוץ מכאיב של מחצית מהמכסות. כשר החקלאות אני סבור שזהו צעד נכון. אני מתנגד להטלת קיצוב מים בצריכה הביתית או לפגיעה בגינון, התורם לאיכות החיים במדינה.
יש לדעת שלקיצוץ מחצית ממכסות המים השלכות קשות: עקירת עשרות אלפי דונמים של פרדסים ומטעים והפיכת שדות ירוקים לשממה. אולם כעת מתברר שבקיצוץ העמוק שנעשה במכסות המים לחקלאים אין די ויש פער של מאה מיליון קוב בין יכולת הפקת המים בשנה זו ובין הצריכה הלאומית, לאחר הקיצוץ בחקלאות ופעילות ההסברה לציבור הרחב.
בשל הצורך הלאומי לקצץ את צריכת המים הצעתי את תוכניתי לויתור מרצון של החקלאים על המים. לא יתכן שהמדינה תטיל על המגזר החקלאי גזירות נוספות בכפיה. המצב שבו אחוז אחד מהאוכלוסיה נושא על גבו את כל נזקי הבצורת הינו בלתי נסבל. קיצוץ נוסף ניתן לעשות רק בהסכמה ותוך מתן פיצוי מתאים על אובדן ההכנסה.
התוכנית לויתור על המים תאפשר לחקלאים המעוניינים בכך, בעיקר בענפי ההדרים והפירות, להקדים עקירת מטעים ותיקים. בעוד שנתיים - שלוש, לאחר שביצוע הפרויקטים הלאומיים בתחום המים יושלם, ינטעו החקלאים מטעים צעירים חסכניים במים וישובו לעבודתם הרגילה.
בתקופה זו של אי שימוש במים חייבת המדינה לשלם לחקלאים סכום שיפצה אותם על אובדן ההכנסה. לא יעלה על הדעת שהמדינה תשבית מאונס אלפי מפרנסים ותותיר את משפחותיהם ללא פרנסה.
כל פתרון אחר של רכישת מים בסכומי עתק ממדינות זרות יהיה פתרון חלם שיגרום לאובדן מטבע זר והוצאות מיותרות לממשלה. מעבר לכך, ספק אם פתרון זה יהיה ישים בקיץ הנוכחי.