סוגיית שחרור עצורים פלשתינים במסגרת ההסדר הזמני הקרוי "הודנא" - קיבל תאוצה רבה והפך לנושא המרכזי בדיונים בין ישראל לפלשתינים.
העוקץ בכל הפרשה הוא, כי נושא שחרור האסירים לא מופיע כלל, ב"מפת הדרכים" אלא נעשה כצעד בונה אמון וכמחווה לאבו מאזן וממשלתו החדשה, כדי לתת לו קצת חמצן לנשימה ולהראות לעמו הישגים כלשהם, ממשיים בשטח ומה טוב יותר מאשר צילומי אסירים החוזרים הביתה מהמאסר, מלווים באנשי אבו מאזן ודחלאן.
אך דא עקא, השחרור הפך לפתע לנושא העיקרי והרגשי במשא-ומתן בין הצדדים וכל יתר סעיפי מפת הדרכים, נדחקו לשוליים וכמעט לא מקבלים הד ציבורי ותקשורתי.
צודק שר המשפטים, טומי לפיד, שטוען שלא נשחרר (אני מקווה) אנשי חמאס וג'יהאד פעילים כדי לחזק את שורות הארגונים בחיילים חודשים אחרי שתיגמר "ההודנא". אך באותה נשימה שגה טומי לפיד, כשמיהר להזמין את אבו מאזן ודחלאן לכנסת עוד בטרם נראו ניצני ופירות "הפסקת האש", ובשלב שהפיגועים והמתאבדים ממשיכים במעשיהם ואיומיהם והטלוויזיה הפלשתינית רחוקה "שנת אור" - מביטול ההסתה הפראית ושטיפת מוחם של ילדי הגן ומעלה.
יחד עם זאת, מתוך נסיון מעשי רב שנים כשופט צבאי, יועץ משפטי ויו"ר וועדות ערר של עצורים מנהליים בעזה וביו"ש - אני יכול להעיד כי מתוך 7000 העצורים של האינתיפאדה יש רבים שניתן לשחררם, להקדים את מועד שחרורם ולבטל את צווי המעצר המנהלי.
כל הפעולות האלה - חייבות להיות כפופות לצעדים הדדיים של הרשות הפלשתינית עם ביטוי ממשי בשטח ולא הצהרות ריקות מתוכן וקלישאות חבוטות מן העבר. בין אלפי האסירים יש מספר סוגים, שהתייחסות אליהם חייבת להיות שונה, הן בגישה והן בקריטריונים.
קבוצת אסירי הפיגועים, העוזרים המתכננים והמבצעים - אלה שיש להם "דם על היידים" ואלה שיש להם דם יהודים חפים מפשע, על מצפונם וראשם - הם השולחים המתכננים המסיתים בגלוי ובסתר - אלה "בני מוות" ומי שלא נפגע, אך נעצר ונשפט לא יוכל להיכנס לקטגוריה של רשימות משוחררים אלא אחרי "שתשקוט הארץ ארבעים שנה" ככתוב במקורותינו.
לקבוצה זו - שייך גם מרואן ברגותי, שהסית, הדיח לביצוע פיגועים בישראל, תיווך ושילם כספים לביצוע פיגועים ולפיצוי משפחותיהם - עובדות שנסמכות בראיות ממשיות כמו צ'קים מסמכים, ועדויות של עוזריו ופיקודיו.
משפטו של ברגותי - נמצא בעיצומו ועצם המחשבה שניתן לדון בשחרורו בעת הזאת, היא סתירת לחי ליועץ המשפטי לממשלה על שהחליט להעמידו לדין ולמערכת המשפט שמנהלת את ההליך השיפוטי. כל התערבות בשלב זה - תהיה פגיעה קשה בשלטון החוק ובמעמד היועץ.
לעומת זאת, שחרורם של אסירים בעבירות וחשדות קלים יותר, אלה שהביעו ויביעו בכתב חרטה תוך הבטחה לא לעסוק בפעילות נגד ישראל. כמו-כן, אלה שנמצאים לקראת סיום ריצוי עונשם, כולל עצורים מנהליים שניתן לקצר את שהייתם בכלא (על-פי המלצת השב"כ), ניתן לשחרר בצעד של מחווה וניסיון לעתיד.
אני אישית לא תולה תקוות גדולות ב"הודנא" הן בשל הזמן הקצר הקצוב לו, הן בשל קבוצות בדלנים שלא מוכנות לקבל אותו, ובעיקר בשל הדרישה הכמעט אולטימטיבית לשחרור כל האסירים או מרביתם, גם כאלה שביצעו פיגועים.
והשאלה היא למה? לאיזה מטרה? - רק בשביל הסכם לא ברור של שלושה חודשים - ומה הלאה, נחזור לשגרת הפיגועים ללא רוב האסירים. האם זה מעשי? האם זה הגיוני? - אני לא מאמין שהניסיון יצליח, אך אני מאמין שצריך לנסות כדי שגם אנו גם הם וגם ארה"ב כמפקחת על, יראו במו עיניהם במי ובמה מדובר.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות 