זו הייתה שעת צהריים מאוחרת במרכז רפואי של אחת מקופות החולים הגדולות. ריח חריף של חומר-חיטוי נדף באוויר הדחוס. ישבתי בחיבוק ידיים ובשיכול רגליים. בהיתי בתקרה, צדתי זבובים. התור זחל בעצלתיים, בקצב של צב שנקע את רגליו. מה (לא) קורה? מה מעכב? מי מתעכב?
אצל המזכירה הרפואית היו התיקים מסודרים על-פי שעת ההזמנה. על הנייר ועל צג המחשב הכול היה רשום, מסודר, שיטתי. לא היה אמור להיגרם שום עיכוב, אילו הכול היה מתנהל כסדרו. אילו.
אנשים ישבו שעות, קראו, נמנמנו, פיהקו, רטנו, פכרו אצבעות, כססו ציפורניים, חרקו שיניים, אכלו, שתו, ריכלו, דיברו בסלולרי והשתעשעו במקשיו, השתעממו. אנשים, אתם יודעים - אותם (אתם?) שבכל מקום ואתר, בכל מוסד ותור.
בשעה הנקובה לא היה לי כל סיכוי להיכנס אל הרופא, שאליו הוזמנתי מבעוד מועד ואל חדר ההמתנה במשרדו הגעתי כעשר דקות לפני השעה שיועדה, נקבעה והוקצתה לי מבעוד מועד.
הכול היה אמור לעבוד חלק, אבל הכול התפקשש; הכול התפרק; הכול קרס. מדוע, בעצם?
האם בגלל שזמנם של אנשים הפקר? האם זמנו של הזולת באשר הוא - או אני או אתה או אי מי מאתנו - אינו שווה-ערך לכסף? האם האדם עצמו נחשב כקליפת-השום, כזג של עינב, או אולי אינו נחשב כלל ועיקר?
אני מכיר בעיניים עצומות (אך באוזניים פתוחות וכרויות היטב לכל נים ורחש) את נימוקי "המערכת"; את האופן הלולייני שבו היא הופכת - בסלאלום-מילולי מרהיב - את חביתת התירוץ לביצת ההסבר:
העדר כוח אדם מספיק. אילוצי המערכת. עומס יתר ("לא אכלתי כלום מהבוקר", נשמע מוכר, נכון?) קיצוצים. מה לא. והכל נכון.
אבל אני יודע: לא מניה ולא מקצתה. לא אלה הן הרעות החולות שלה. אלה החולות המדומות. אלה - המעמידות פנים, המתחזות.
הזמן אינו זמן, התור אינו תור והאדם הוא לא-כלום בגלל סיאובה של המערכת. בגלל השומנים העודפים שלה. בגלל האבטלה הסמויה בה. בגלל איטיותה הסתמית. בגלל שלא מחויבים להספקים, לתפוקות. בגלל ההרגלים החזקים מכל. בגלל השגרה המנוונת.
אילו העיכוב היה נגרם רק משום החובה וההכרח להעניק לכל מוזמן את הזמן שמחייב מתן טיפול יסודי - ניחא. הייתי חורק את השן בשקט ומצקצק בלשון בהס.
כאשר נקראתי לרופא, היו עצביי דהויים, מרופטים ומרוטים. בערתי מכעס והייתי כבוי מכל לחלוחית של הומור. דבר לא הצחיק אותי. לרגע שקלתי לוותר על תורי. במאמץ מיוחד ניסיתי לשוות לעצמי ארשת רגועה, לא להיראות קצר רוח, מריר, מתוסכל ונרגן.
לקחתי אוויר, תרגלתי הרפיה חפוזה, בי-נשבעתי בלחש החילוני האינטימי שלי, בשפת הסתרים הכמוסה שלי, הידועה רק לאלוהים ולי, ו... נכנסתי.
" מר שרון?" תהה ברופא בהשתאות ובפליאה, לא מאמין למראי. הוא נראה מופתע. "מה אתה עושה כאן? לא היית אמור להיבדק. חלה טעות במחשב. התור שלך רק בעוד שלושה חודשים. אני מצטער אבל אם כבר באת..."
