לבית המשפט העליון מוגשות, מעת לעת, עתירות הנוגעות לעניינים ציבוריים מהותיים. לעיתים נוגע הדבר ישירות ו/או בעקיפין לאחד מבכירי הארץ, ומטבע הדברים מעורר הדבר סקרנות ועניין. לעיתים נדירות יותר, מוגשות עתירות הנוגעות לאחד משופטי העליון או לאישיות הקרובה לאחד מהם, ואז גורם הדבר לרחש-בחש ולמבוכה בבית המשפט העליון.
כיוון שבבני אדם עסקינן, מעלה הדבר באופן שכיח חשש שמא לא מתקיים דיון משפטי-ענייני, נטול פניות. כזו היא העתירה שהגיש ח"כ יגאל ביבי (המפד"ל), שבה מעורב הנשיא אהרן ברק.
ח"כ ביבי הגיש ביום 5.6.01 עתירה לבית המשפט העליון, כנגד שני משיבים - שר המשפטים מאיר שטרית וכנגד יושב ראש ועדת החוקה חוקה ומשפט ח"כ אופיר פינס. בעתירה הוא מבקש לעכב (בצו ביניים), ובשלב מאוחר יותר לבטל (בצו קבוע), צו שהוצא בוועדת החוקה חוק ומשפט - שעניינו הגדלת סמכות בית משפט השלום לדון בתביעות כספיות עד סכום של 2.5 מיליון ש"ח.
המשיבים בעתירה הם כאמור השר שטרית וח"כ פינס. ואולם, קריאת העתירה מלמדת כי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הוא האיש כנגדו למעשה מופנית העתירה. ח"כ ביבי מאשים את שטרית, את פינס וגם את הנשיא ברק במחטף, בהתערבות גסה בעבודת המחוקק ומה לא.
ח"כ ביבי מגולל בעתירה את כל פרטי הדיונים וההליכים בנושא. בעתירה הוא מראה כי הרפורמה הגולמה בסעיף זה (הגדלת סמכויות בית משפט השלום) לא היתה מקובלת, לגופו של עניין, על מרבית חברי הכנסת. לכן, הוא טוען, חברו השלושה, ובתחבולה השתמשו בוועדת החוקה חוק ומשפט כדי להכשיר שינוי מהותי שביקש ברק להוביל, שינוי אותו לא הצליח לקבל במליאת הכנסת.
המדובר, הוא טוען, "בתרגיל פרלמנטרי", שמבזה את הכנסת ועוקף, באופן בלתי ראוי, את חברי הבית. ח"כ ביבי מספר בעתירה, כי בסיומו של אותו דיון בוועדת החוקה, התבקשו האורחים השונים לצאת מאולם הישיבות וכך עשו כולם. אלא שנשיא בית המשפט העליון הוזמן להיכנס על-ידי יו"ר הוועדה ח"כ אופיר פינס. הנשיא ברק קיבל את ההזמנה והיה נוכח בעת ההצבעה שנערכה, דבר שהיה בו לחץ פסיכולוגי על חברי הכנסת שהתבקשו להצביע בעד בקשתו, כפי שאכן אירע. הגדלת סמכויות בית משפט השלום הינה הסעיף העיקרי, החשוב ביותר, בכל הרפורמה של ועדת אור, הוא טוען, ועל-כן אין לאפשר מצב, שבו עניין כה בסיסי וחשוב יועבר במחטף בוועדת החוקה חוק ומשפט, תוך עקיפת מליאת הכנסת - בפניה תלויה ועומדת אותה הצעה/בקשה.
ח"כ ביבי אינו מפריז בחשיבותו של התיקון שהוכנס. תיקון זה אמור להוריד מבית המשפט המחוזי חלק ניכר מהתביעות, ולהעבירן לבית משפט שלום. לכן, הוא טוען, אין זה ראוי ואין זה חוקי לבצע מחטף שכזה. "כלום יעלה על הדעת כי במצב דברים שכזה יתעלם השר מכל הנ"ל? ככה? כאילו כלום? התשובה על כך ברורה - השימוש בסמכות במצב דברים שכזה חורג לחלוטין ממתחם הסבירות והוא נגוע בחוסר סבירות קיצוני". ח"כ ביבי תוקף בחריפות את "דבר נוכחות נשיא בית המשפט העליון באולם ישיבות הוועדה בזמן ההצבעה". "אין לראות כל טעם או צורך ענייני לנוכחות כזו", הוא טוען. "מה לנשיא בית המשפט העליון ולהצבעה של ועדה מוועדת הכנסת בכלל ובעניין שכל תפקידו בו הוא לייעץ למשיב 1 בפרט. דומה כי יש כאן חציה של גבול המותר בדבר מידת ההתערבות הראויה של הרשות השופטת במהלך ענייניה של הרשות המחוקקת. גם אם תאמר כי מבחינה דווקאית אין כך הדבר, הרי שוודאי כי יש כאן פגיעה ממשית במראית העין. דוק - בפועל לפחות חבר כנסת אחד הודה כי נוכחות זאת הקשתה עליו במילוי תפקידו".
העתירה הוגשה כאמור ביום 5.6.01, באמצעות עורך הדין עמוס ון-אמדן. העותר ביקש לעכב כניסת השינויים לתוקף, ולכן ביקש צו ביניים. אלא מה? שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, שקראה היטב את העתירה - סביר להניח שקראה גם על המעשים הבלתי מכובדים המיוחסים לנשיא ברק - החליטה להעבירה לתגובת המשיבים תוך 21 יום, היינו: עד יום 26.6.01. בד-בבד עם כך נמנעה ממתן צו ביניים.
בבקשה דחופה (נוספת) למתן צו ביניים שהגיש ביום 10.6.01, הפנה העותר את תשומת ליבה של השופטת דורנר לעובדה שהצו החדש נכנס לתוקף ביום 17.6.01. לכן, ביקש, יש להזמין את המשיבים ליתן תגובה לפני יום זה ולהוציא צו ביניים, או לחילופין - לקיים דיון לפני יום 17.6.01. אחרת, כתב, הופך העניין ל"דיון תיאורטי ואקדמי", ולא זו כוונת העותר - המבקש לקבל את יומו בבית המשפט.
יאמר כאן, כי אי הכרעה בבקשה להוציא צו ביניים (בפני הרכב שלושה-שופטים) המעכב את כניסת התקנות החדשות לתוקף, כמוהה כדחייה פרוצדורלית-מינהלית, שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות החוק, המאפשר דחיית עתירה רק בהרכב שלושה או יותר. בדרך מינהלית זו ניתן למעשה ליטול את עוקצה של העתירה, ולמנוע דיון ענייני בה.
במצב דברים רגיל, ניתן להניח כי בית המשפט היה מתכבד ומזמן את הצדדים לדיון בעתירה ובצווים המבוקשים. אך כאן, כאמור, מופנית העתירה למעשה לשם בירור מעשיו ופעולותיו של הנשיא אהרן ברק, ומכאן הרגישות בבית המשפט העליון לנושא. לכן אולי אין פלא, כי אפילו דורנר, הידועה כאחת השופטת האמיצות, לא מצאה לנכון לעשות את המינימום המתבקש: לקבוע דיון קרוב שיאפשר דיון בזמן אמת, בעתירה גופה. תחת זאת כתבה בהחלטה: "אף לאחר שעיינתי בנימוקי בקשת העותר, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי הקודמת בעניין צו הביניים. שכן, בכניסת ההסדר המשפטי החדש לתוקף אין כדי לייתר את הדיון בעתירה".
דבר זה אינו מדוייק: העתירה כוללת בקשה להוציא צו על תנאי וצו קבוע, והדיון בסעד זה אכן אינו מתייתר; וגם צו ביניים, אך סעד זה עלול להתמסמס, שכן הדיון בו יתקיים רק לאחר שהצו נכנס לתוקף ולאחר שבתי המשפט מתחילים לפעול לפי הצו החדש.
במילים פשוטות: הדיון יתקיים לאחר שהסוסים כבר ברחו מהאורווה. ואז עשוי העותר למצוא עצמו במצב, שביום הדיון שיתקיים אולי בעוד כמה שבועות, יגידו לו השופטים הנכבדים: "למה שאדוני לא ימשוך את העתירה. הרי הצו כבר נכנס לתוקף. בתי המשפט כבר פועלים לפיו. יש קושי להפסיק את מה שכבר התחילו. אולי אדוני ימשוך את העתירה. אחרת אנחנו עלולים גם לחייב בהוצאות גבוהות".