המנגנונים להיווצרות אליטות בישראל מזייפים

האתנוגרף פרופ' לב גומילוב, מאוניברסיטת פטרבורג, טען במחקריו על היווצרות עמים שקיימים שדות מנטליים בעולם, שאנשים נמשכים לשדות מנטליים שונים, לפי איכותם, והגבולות בין השדות המנטליים קובעים את הגבולות הלאומיים. את השדות המנטליים דימה גומילוב לשדות מגנטיים על כל מאפייניהם הפיסיקליים. במחקריו מצא גומילוב כי עמים חדשים נוצרו בהיסטוריה לאורך ציר גיאוגרפי מסוים, ולא באופן אקראי, אלא בתקופות היסטוריות מצומצמות שארכו כמאתיים שנה. הציר הזה הוא, לדבריו, מרכז השפעה רוחנית-מגנטית. בשנת 1997 פרסם פרופ' למינהל במכון הטכנולוגי של רוצ'סטר, ומומחה לפסיכולוגיה עסקית, אנדרו דוברין, את הספר Personal Magetism. בספר זיהה דוברין מגנטיות עם כריזמה והסביר איך היא מסייעת להצלחה אישית ומקצועית. לדבריו מגנטיות אינה תחליף לכשרון, אך היא מכפילה את כל הגורמים האישיותיים האחרים. לדבריו, לכל אדם יש מידה מסויימת של מגנטיות וניתן לפתחה. אנלוגיית המגנט ותכונותיו היא פורייה במיוחד בהבנת התנהגות האדם בכלל ותופעת המנהיגות בפרט, משום שניתן להפעיל בני-אדם בכיוון מסויים. אדם אחד הוא יחידת היסוד של הקבוצה, אך גם הוא מהווה מערכת ביולוגית ופסיכולוגית מורכבת. לפיכך גם האדם היחיד הוא תופעה מורכבת מאוד. לכל אדם יש מדיניות שרידות משלו, המיושמת בחבורה, שלה יש מדיניות שרידות משלה. מורכבות אדם (כמו גם מורכבות קבוצת אנשים) נמדדת על-פי אורכו של המסר הנחוץ לתיאור תכונותיו. מדיניות שרידות היא אלגוריתם (סדרת הוראות מתוכננת ומוגדרת לביצוע מטלה) לשימוש באנרגיה אישית וחברתית לצורכי שרידות, והיא תלויה בעוצמת האנרגיה ובאיכות התכנון. מכיוון שאין שני בני אדם זהים זה לזה, גם מדיניות השרידות שלהם שונה זו מזו, ואורך המסר הנחוץ לתיאורה שונה. על מנת שהפעילות הלאומית תשיג את מטרתה, על הלאום להימנע מנטרול הדדי בין הפרטים שבו. לפיכך, על הקבוצה להיות ממוגנטת, דהיינו על וקטורי הפעולה של כל פרטיה להיות מכוונים בכיוון אחד, לאורך ציר אחד, כפי שפועלים וקטורי הפעולה במולקולות של מתכת ממוגנטת. תפקיד המנהיג הוא למגנט את היחידים בתוך הקבוצה. לפיכך, תכונת המנהיגות היא תכונת המגנוט. ניתן למגנט בצורות שונות ובסגנונות שונים, והדבר תלוי במשימה, באופי הקבוצה, הנקבעת, בין היתר על-ידי אופי האנשים בקבוצה, ובנסיבות. לכל משימה, לכל קבוצה ולנסיבות שונות עשויים להתאים סגנונות שונים ולכן גם מנהיגים שונים. ישנם מנהיגים שעשויים להתאים לסגנונות אחדים ואחרים עשויים להתאים רק לסגנון אחד.

בתולדות הציונות היו רק שני מנהיגים ממגנטים ברמה הלאומית, והמיגנוט שלהם פעל לתקופה קצרה בלבד אך קריטית מאוד: בנימין זאב הרצל, בעת יסודה של ההסתדרות הציונית בסוף המאה ה-19, ודוד בן-גוריון במלחמת העצמאות ובעת הקמתה של מדינת ישראל. השפעתו של הרצל לפני כן ואחרי כן לא היתה רבה כי לא היו גייסות מאחוריו. לעומת זאת, השפעתו של בן-גוריון על עיצובם של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל היתה מכרעת, משום שהוא היה מנהיג ממגנט של המפלגה הדומיננטית ביישוב ובמדינה: פועלי ציון, שהתגלגלה לאחדות העבודה, שהתגלגלה למפא"י. גם הרצל וגם בן-גוריון היו מנהיגי מנהיגים. הם הנהיגו אליטות לאומיות-פוליטיות טבעיות שצמחו בעם היהודי בגולה ובארץ ישראל. חברים מפורסמים באליטה של הרצל היו מנחם אוסישקין, זאב ז'בוטינסקי וחיים וייצמן. חברים מפורסמים באליטה של בן-גוריון היו ברל כצנלסון, אליהו גולומב ומשה שרת. אישים אלה לא היו חייבים להרצל ולבן-גוריון את צמיחתם, הם לא היו חייבים להם נאמנות אישית, הם בחרו במנהיג הממגנט, למען הגשמת מטרות הקבוצה שאותה הם הנהיגו, והם "ניצלו" אותו מבחינה זאת, לא פחות משהוא "ניצל" אותם לביסוס מעמדו. אבל לבן-גוריון היו מאפיינים שליליים אחדים. הבולט שבהם היה, היותו בושלביסט. כמורו לנין, ראה בן-גוריון במפלגה הטוטליטארית את המנוע העיקרי לעיצוב דמותם של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. כך שלטה מפלגתו של בן-גוריון בביטחון ("ההגנה"), באיגוד המקצועי (ההסתדרות), בכלכלה (סולל בונה, "כור", בנק הפועלים) בחינוך (זרם העובדים), בבריאות (קופת חולים), בתרבות (עם עובד) ואפילו בספורט ("הפועל"). התנועה הקיבוצית ובמידה יותר קטנה תנועת המושבים, שמומנו על-ידי קרנות לאומיים, סיפקו לבן-גוריון בחינם פעילים לביצוע מדיניותו. זה ההסבר לפריחתו של בן-גוריון בתנועה הציונית ולדחיקתו של זאב ז'בוטינסקי, שהיה בעל פוטנציאל לאומי ממגנט אף יותר, לשולי העשייה. תוצאה הרת אסון לבולשביזם הממגנט של בן-גוריון הוא הרס המנגנונים של צמיחת אליטות טבעיות ביישוב היהודי ובמדינת ישראל. את החלל מלאו אליטות ממונות ששרתו את בן-גוריון ואת חבריו וכשהאחרונים פרשו, תפסו נושאי הכלים את המקומם של המנהיגים והיו למנהיגי-דמה של מדינת ישראל. בשלב המעבר בין בן-גוריון לאהוד ברק הנהיגו את המדינה מנהיגים מליגה ב' ללא כושר מיגנוט לאומי כמשה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר. אחריהם עלו למלוכה העבדים: יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, ואהוד ברק. את תקופת האחרונים ניתן לאפיין כ"עבד כי ימלוך". כדי שהמדינה תתקיים ותגשים את מטרותיה עליה לאפשר את פעילותן של שלוש זרועות אליטיסטיות: א. זרוע האידיאולוגיות המשרתת את השלטון וקוד ההתנהגות של חבריה הוא נאמנות. ב. זרוע האבירים הנוטלת על עצמה סיכונים למען המדינה והעם וקוד ההתנהגות שלה הוא אחריות. ג. הזרוע האינטלקטואלית המוצאת פגמים בשלטון ומאפשרת הפקת לקחים וקוד ההתנהגות שלה הוא ביקורתיות. הבן גוריוניזם הבולשביסטי האדיר את הזרוע האידיאולוגית ורדף עד חורמה את שתי הזרועות אחרות עד כדי ניוונן. אנשים בעלי פוטנציאל אבירי או אינטלקטואלי הצטרפו לזרוע האידיאולוגית למען שרידותם האישית והתקרנפו. זה המצב בישראל היום באוניברסיטאות, בעיתונות, בקצונה הבכירה ובמשק.

בן-גוריון וחבורתו שלטו ביישוב ובמדינה באופן ישיר מימי העלייה השנייה בתחילת המאה ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים ופרסום דו"ח ועדת אגרנט בשנת 1974. אף שמלחמת יום הכיפורים ביטאה את קריסת תפיסת הביטחון של חבורת הפלמ"ח, אשר מייצגה המפורסם ביותר הוא יצחק רבין, הדבר לא מנע את השתלטותה של חבורה זאת על המערכת הפוליטית ואת היותו של רבין ראש ממשלה ב-1974. חבורת הפלמ"ח טופחה לאליטה שעתידה הייתה לשלוט במדינה מאז המרד הערבי בסוף שנות השלושים. אז הוקמו ה"נודדות" של "ההגנה, ו"פלגות הלילה" של וינגייט. ותיקיהן הקימו ב-1941 את הפלמ"ח. מפקדי שתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח היו יגאל אלון ומשה דיין, והם נועדו להיות מנהיגי היישוב אחרי הסתלקות המייסדים. מאז סוף שנות השלושים חדרה לתודעת בני היישוב ההכרה שבניגוד לאידיאולוגיה של השמאל הציוני - בדם ואש יהודה תקום. הכרה זו רווחת במדינת ישראל עד היום. התוצאה: על מנהיגי היישוב והמדינה לנהל מלחמות ועליהם לבוא מן הצבא. הפלמ"ח היתה היחידה המגויסת של "ההגנה" ומפקדיה באו רק מן השמאל, אף שרובם היו מאנשי יצחק טבנקין ולא מאנשי דוד בן-גוריון. מפקד הפלמ"ח הראשון, יצחק שדה, נמנה על דור המייסדים, אך המפקד השני, יגאל אלון וכל המפקדים הבכירים האחרים נמנו על דור הבנים, שעתידים לרשת את המייסדים. מפקדי הפלמ"ח לא מונו לתפקידיהם בשל כישוריהם הצבאיים, אלא בשל נאמנותם. יגאל אלון ויצחק רבין לא השתתפו בחייהם בשום קרב של ממש ולא פיקדו על שום קרב תחת אש. הם גם לא הגו שום תורה צבאית ושום עיון צבאי מקורי. אלון היה נאמן למייסדים ורבין היה נאמן לאלון. את תהילתם כאנשי מלחמה וכגיבורים מהוללים סיפקו להם באופן וירטואלי האינטלקטואלים שהצטרפו, כאמור, לזרוע האידיאולוגית והיו לאנשי יחסי ציבור בלבוש אינטלקטואלים. הבולט שבהם הינו אל"מ בדימוס ד"ר מאיר פעיל, שמאז היה ל"היסטוריון" הוא לא מפסיק להלל ולשבח את ארגון הפלמ"ח ואת מפקדיו הבכירים כבעלי תבונה צבאית עילאית וכגיבורים. לא היה אדם שהשפיע (באופן שלילי) על תרבות הביטחון של הישראלים כמאיר פעיל, בהיותו מפקד בית הספר לקצינים בצה"ל, מרצה בפו"ם, מרצה במכללה לביטחון לאומי, מרצה במכון אבשלום ובאוניברסיטת תל אביב, בעל טורים בעיתונים ומרואיין פופולרי בכל אמצעי התקשורת. חברו לפעיל מחבר המקאמות הפופולארי של "ידיעות אחרונות", חיים חפר, ההיסטוריון איש הפלמ"ח ומקים המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, פרופ' גבי כהן, שהגיע למעמדו בזכותו של יגאל אלון, וההיסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב שנשאה בצעירותה את כליו של גבי כהן, הפרופ' אניטה שפירא, ושעמדה בבגרותה בראש מכון מורשת רבין. התוצאה: כל אדם שפיקד על פלוגה בפלמ"ח נתפס בציבור כגיבור, כל אדם שהיה מג"ד נתפס כמצביא, כל אדם שהיה מח"ט נתפס כאסטרטג, ומפקדי הפלמ"ח הם נפילים צבאיים בליגה של אלכסנדר מוקדון ונפוליון. שטיפת מוח זו, במשך עשרות שנים, של מאיר פעיל וחבריו, גיבשה את אנשי הפלמ"ח לשעבר בעיני הציבור, כאליטת-על הראויה לתפוס את השלטון ולהחזיק בו. כדי להכשיר את אנשי הפלמ"ח לשלוט במדינה הם מונו לתפקידים בכירים בצה"ל, בלי קשר לכישוריהם ולתוצאות מעשיהם בשלבים מוקדים יותר. אלה היו הרמטכ"לים ששרתו בצעירותם בפלמ"ח: משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור, ורפאל איתן. לבד מדוד אלעזר, שהודח מצה"ל אחרי פרסום דווח ועדת אגרנט, כל האחרים היו לחברי ממשלה, ואחד מהם היה ראש ממשלה. גם בצה"ל וגם בממשלה הם תפקדו גרוע, הם קידמו אנשים גרועים מהם לעמדות מפתח, וצרפו אותם לאליטות השלטוניות, עד אהוד ברק ועד בכלל.

הפלמ"ח ושאר היחידות שהקימה ה"הגנה" תפקדו בצורה גרועה במלחמת העצמאות. אבל במלחמה ניצחו הפחות גרועים. אחרי המלחמה הסתירו בן-גוריון ועושי דברו, מן הציבור, את העובדות האמיתיות על המלחמה, כדי לא לשלם על כך מחיר פוליטי באיבוד השלטון. המאבק בהסתרת האמת של אירועי מלחמת העצמאות עדיין לא תם. בחזית הזאת, הקואליציה של בן-גוריון והפלמ"ח השיגה את גדול הישגיה. את המחיר שילם עם ישראל: לא אותרו ליקויי אותה מלחמה, לא הופקו לקחיה, קודמו מפקדים כושלים שבנו צבא כושל, וכשהם סיימו את תפקידם, הם עברו, כאמור, להנהיג את המדינה. כישלונות צה"ל בכל משימותיו, בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, הבליטו מנהיג טבעי אחד מזרוע אבירים שלא התקרנף, את אריק שרון. הוא הקים את יחידת העילית הראשונה בצה"ל ללחימה בטרור - יחידה 101, כשמרדכי מקלף היה רמטכ"ל. יחידה 101 פעלה ארבעה חודשים בלבד, מאוגוסט עד דצמבר 1953, והיא פורקה על-ידי משה דיין מייד אחרי שמונה לרמטכ"ל בתחילת 1954. היתה זאת יחידה "בלתי ממושמעת", משום שקוד ההתנהגות של שרון היתה אחריות ולא נאמנות. רוב מפקדי צה"ל, ובייחוד יוצאי הפלמ"ח, ביקשו לחסלה, ודיין אכן חיסל אותה. אבל דיין ידע עד כמה נמוכה היתה רמתו של צה"ל והוא גם העריך מאוד את שרון "כסוס אביר", ולפיכך הוא מינה אותו למפקד היחידה המוצנחת של צה"ל - גדוד 890, שאותה הפך שרון לגדוד פעולות-גמול. במשך שנתיים וחצי תפח הגדוד לחטיבת צנחנים בפיקודו של שרון והיה לחוד החנית של צה"ל, עד "מבצע קדש" בסוף אוקטובר 1956. יחידה 101 שאנשיה היו אבירים, לא תרמה דבר לאליטות הבולשוויקיות של מדינת ישראל. גדוד 890 וחטיבת הצנחנים, לעומת זאת, נטלו מן הפלמ"ח את דגל ייצור האליטות. אנשי הקשר היו מפקדי הפלוגות ב-890, מרדכי (מוטה) גור ורפאל איתן (רפול). תפקיד ייצור האליטות סיכל את כוונתו המקורית של שרון לחולל מהפכה בצה"ל, ומנע מן הצנחנים להיות יחידה צבאית מעולה. האנשים שהתקדמו בצנחנים לתפקידי פיקוד, התקדמו לא לפי כישוריהם ולפי תוצאות פעולותיהם, אלא לפי נאמנותם גם לשלטונות המדינה וגם לקליקה המובילה. היחיד שלא שינה את עורו היה אריאל שרון עצמו, שבקשיים רבים מאוד הגיע לדרגת אלוף, ואף שפיקד על המערכות המוצלחות ביותר של צה"ל, גם במלחמת ששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים, לא קיבל את כהונת הרמטכ"ל. לעומת זאת, פקודיו המבוייתים, מוטה ורפול, היו לרמטכ"לים כושלים. סגנו של שרון ב-101, שלמה באום, שהיה אחד האבירים הצבאיים הבולטים בתולדות צה"ל, נאלץ לסיים את השירות כי לא נאות להתביית. האליטה שצמחה בצנחנים קיבלה את הפיקוד על צה"ל ואת המנהיגות במדינה. הרמטכ"לים משה לוי, ודן שומרון היו פקודיו של אריאל שרון בצנחנים. אמנון ליפקין שחק התגייס לצנחנים קצת מאוחר יותר. אותם דברים אמורים לגבי אלוף (מיל') מתן וילנאי המשרת בממשלת ברק ולגבי יצחק מרדכי שהיה גם אלוף שלושת הפיקודים בזמן האינתיפאדה הראשונה, ונכשל בכולם, והיה גם שר ביטחון כושל וממנה רמטכ"לים (מופז), וגם מועמד לראשות הממשלה.

לפני שנפצע, ניגש גיבור ה-101 (הלא וירטואלי), מאיר הר ציון, להקים במסגרת חטיבת הצנחנים של אריק שרון יחידת עלית מקצועית, שתתפקד מעבר לגבול, במשימות מבצעיות ומודיעיניות. פציעתו דחתה את ביצוע התוכנית בשנים אחדות עד שבסוף שנות החמישים הוקמה סיירת מטכ"ל. לכאורה אמורה היתה סיירת מטכ"ל למלא את התפקיד ההיסטורי שהועד ליחידה 101 להיות המודל הקרבי לכל צה"ל, וזרוע אינטלקטואלית-קרבית כפי שהיה קורפוס המטה הכללי בצבא הפרוסי ובצבא הגרמני שהוקם ביוזמתו של הגנרל שרנהורסט בתחילת המאה ה-19. אבל בעוד שלפרוסיה היתה תרבות צבאית שאין גבוהה ממנה, התרבות של ישראל היא בולשביסטית. סיירת מטכ"ל היתה לחממה למפקדים בכירים, נאמנים לקליקה ולמנהיגים פוליטיים. כמו בפלמ"ח ובגדוד 890 בתחילתו, גם סיירת מטכ"ל עוצבה בתודעה הלאומית כיחידה שחייליה גיבורים, מפקדי הצוותות שלה אסטרטגים ושמפקדיה מצביאים. הכלל היה שאת המידע על היחידה לא יספקו לציבור אינטלקטואלים, שקוד ההתנהגות שלהם הוא כאמור ביקורתיות, אלא אינטלקטואלים של שקר, שקוד ההתנהגות שלהם הוא כאמור נאמנות, ומשימתם היתה לשבח ולהלל את אנשי היחידה, כדי להכשירם לפיקוד על צה"ל ולמנהיגות במדינה. יצחק רבין של סיירת מטכ"ל הוא אהוד ברק. היתה הפריה הדדית בין חטיבת הצנחנים לסיירת מטכ"ל: מפקדיה הראשונים, דב תמרי ועוזי יאירי, ומאוחר יותר מתן וילנאי, באו מן הצנחנים. יאירי שימש ראש לשכה של הרמטכ"ל, בר-לב, ואחר כך קיבל את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. הרמטכ"ל הנוכחי, שאול מופז, צמח בצנחנים, עבר לסיירת מטכ"ל וחזר לצנחנים, לפני שהוקפץ לפיקוד הבכיר של צה"ל. את העובדות האמיתיות והמוסמכות על אהוד ברק, כאיש סיירת מטכ"ל, איש אינו יודע. זהו סוד כמוס. ידוע רק שהוא קיבל חמישה צל"שים, מה שמוכיח לרוב הציבור שהוא ראוי להיות רמטכ"ל. אהוד ברק נכשל בכל משימותיו כמפקד בכיר: כמפקד גדוד שריון 100 במלחמת יום הכיפורים הוא לא מלא את המשימה לחלץ את אנשי גדוד 890 של איציק מרדכי מן החווה הסינית. כסגן מפקד הגייס המזרחי במלחמת לבנון הוא אחראי אישית לקרב הנפל בשולטן יעקב ושותף לשאר מהלכי הנפל באותה חזית. כראש אמ"ן הוא נכשל בחיזוי פרוץ האינתיפאדה. כרמטכ"ל הוא ברח מאחריות בפרשת צאלים ב', והובס על-ידי החיזבאללה בדרום לבנון ועל-ידי הפלסטינים באינתיפאדה. אירוניה של ההיסטוריה היא שרבים בישראל זוקפים דווקא לזכותו את הבריחה מלבנון, שלצורך אותה בריחה לא צריך היה להיות איש ביטחון, וגם יוסי שריד היה יכול לעשות זאת בהצטיינות. הם שוכחים את תבוסתו במלחמת דרום לבנון ובאינתיפאדה, אותן תבוסות שכפו במישרין על רבין את "הסכם אוסלו". סיירת מטכ"ל הנפיקה לעם ישראל את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, את ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, את השר מתן וילנאי, את ראש המוסד לשעבר וראש המטה מדיני-אסטרטגי של ברק היום, דני יתום ועוד היד נטויה.

כל האליטות שצמחו ביישוב היהודי ובמדינת ישראל היו אליטות שודדות, שחבריהן ניצלו את מעמדם לתועלתם האישית ולתועלת מקורביהם. הם לא זכו למעמדם בזכות תרומת אמת שתרמו לעם ולמדינה. הם היו לווינים של לווינים ולא מנהיגים של אמת. זאת הסיבה שאנשים חסרי כישורים בולטים הגיעו לעמדות בכירות בצה"ל ומשם עברו למערכת הפוליטית ועוללו לעם ישראל את מה שכולנו רואים היום. יוצא הדופן הבכיר היחיד מתחום מערכת הביטחון הוא אריאל שרון, שצמח תוך כדי עימות עם המימסד הביטחוני והפוליטי, ולכן לחמו בו האליטות ושיסו בו אנשים כמאיר פעיל, לערער על הישגיו הצבאיים. לחימת אנשי הזרוע האידיאולוגית בשרון, מלמדת כיצד לחמו האליטות הממונות במנהיגי אמת פוטנציאליים שאת רובם הצליחו להרחיק מן הפעילות הפוליטית ומכל האליטות. זה המחיר שעם ישראל ומדינת ישראל משלמים על היות בן-גוריון בולשביסט, ועל בניית המערכת הפוליטית-ביטחונית-חברתית של ישראל במתכונת בולשביסטית.