|
אוטופיה: אין יותר בעיות של משפחות חד-הוריות. אין יותר משפחות חד-הוריות בארץ. אין בכלל גרושים או מצוקות, או אבטלה והס מלהזכיר-חרפת רעב. כאילו, תחשבו על זה - מדינת שום דבר בשום מקום, "סובלת" מעושר כלכלי רוחני וחברתי, והפיהוקים עד לב השמיים. אין צבא, אין אינתיפאדה, אין נשים מוכות, אין, כי יש הכל. התגשמות החלום של כל מושל ואזרח- כאן לא סובלים. כאן מחייכים. האומנם? מבלי להיות מינה צמח, אני מוכנה להתערב, שהמצב בארץ הרבה הרבה יותר גרוע ממה שידוע לנו. פשוט לא כולם יוצאים להפגין. יש כאלה שכבר איבדו את הבושה כמוני למשל, וזועקים הצילו קבל עם ועדה, ויש כאלה שמתחפרים בשקט, מכונסים בעצמם דמעותיהם על הכרית מדי לילה, והעצב ניבט מבין עיניהם. ואספר לכם סיפור. סיפור על מישהי שגמרה אומר לשים קץ לשתיקה, וקמה ועשתה מעשה. הלוך הלכה לה האישה הזו, עם בקבוק על כתפה, כובע מצחיה על ראשה, דגל בידה, דגל המדינה שפעם התגאינו בה כל-כך, ויצאה לדרך. הלוך הלכה האישה הזאת, נחושה בדעתה להצליח. לא היה לה שום מושג במה דברים אמורים. היא רק ידעה שהיא חייבת לעצמה לפחות, לנסות. אישה פשוטה אישה גדולה, שעברה קורות-חיים היכולים למלא כרכים שלמים. חסרת-השכלה, חסרת-כלכלה, אך לא חסרת-מוטיבציה. היא ידעה כי איננה מבינה דבר וחצי דבר לקראת מה היא הולכת, אז עשתה את מה שהיא יודעת לעשות-ללכת. והיא הלכה, והלכה, ימים כלילות עשתה בדרכים, ולאט לאט, עוף השמיים הוליך את הקול, ובאו ונתקבצו מכל רחבי הארץ, נשים כמוה, שכאילו רק חיכו למישהי כזאת, שתקום ותעשה מעשה. ועבר כחודש מאז, וכבר איננה כה פשוטה האישה הלזאת, ותורת הכלכלה הבלתי נתפשת בעיניה, הלכה ונתבהרה ככל שנקפו הימים. מדי יום, מתעוררת האישה הזאת לכל ציוץ הציפורים, רעש מנועי משאיות הזבל, ורוח ירושלמית קרירה של בוקר, מלטפת את פניה, וממשיכה הלאה נושאת את כאבה, זעקת אם, הלאה קדימה, אל כל רוחות השמיים, כדרכן של רוחות. "הלכה לחפש אתונות ומצאה מלוכה". ואיננה רוצה בשררה שכזאת. הלוא רואה היא בעיניה הכלות, את האוחזים בשלטון, ועל אף מנעמיהם המדומים, יודעת היא, שליבם גס בה ובחברותיה למאבק, על כי העזה להרים ראשה מאשפתות, ולומר בפשטות, ללא כל נימוס מלוטש, הבו לי את המגיע לי, בזכות ולא בחסד. ויש והיא נתקלת גם באויבים מבית,ועיניה היפות מצועפות מדמעות-לא לילד הזה פיללתי, וגם אם חטאתי, הניחו לי-שלי הוא. רציתי בתחילת דרכי אז, בפסיעתי הראשונה, לעזור לעצמי, אך כל צעד וצעד, הוביל אותי אל האמונה שרק בקשה ציבורית תוכל לממשל השטני הלזה, אך לא שיערתי כי כך יתגלגלו פני הדברים. ויש ואני מתבוננת בה, וליבי עליה-המצטערת היא על כי החלה לפסוע? המבינה היא מול מה ומי היא מתמודדת? וליבי איתה, עם האישה הזאת, שיש ונדמה לי כי כל חפצה הוא לחזור לביתה, אל הכרית שלה, הרטובה, ולשכוח מהכל. ובאותה נשימה, יודעת אנכי כי לא תעשה זאת, משום שבאותה דרך ארוכה בה צעדה, הלוך הלכה וצמחה בקירבה, אישה חזקה ונחושה, אישה חדשה ממש, שכבר לא תתן לה ליפול, וכבר לא תאמר יותר-אין לי מה להפסיד, כי יש לה. יחד עם היופי והאור החדשים שבקעו ממנה במהלך אותה צעידה, ידעה כי לעולם לא תוכל להיות מי שהיתה מקודם, גם לו חפצה בכך אז, או היום. ואין לדעת לאן תישא אותה הרוח, ואין לשער מה יילד יום. דבר אחד בטוח-היא לעצמה לא תסלח לעצמה אם לא תנסה. רק אדם בריא בנפשו בעל מודעות עצמית גבוהה, יודע מתי לעצור ולהחליט-מכאן אני מטפס, מספיק עם ההתדרדרות התמידית הזו, די לדריכה במקום. ואני מאמינה ויום יבוא, והאישה הזו תירשם בהיסטוריה של עמינו, לא כמי שהרעידה את המערכת ויכלה לה, אלא כמי שניערה את אישיותה, ויכלה לעצמה. לאישה הזו קוראים ויקי כנפו. שאלוהים יברך אותך, וליבי איתך. בכל אחת מאיתנו יש ויקי כנפו כזו, אני מניחה, רק תתחילו לפסוע.. _________________ המאמר פורסם על-ידי שלומציון ארגמן ב-www.haderech.co.il, פורום פמיניזם ושוויון. |