המצב הכלכלי הקשה הביא רבים בישראל לשקול ברצינות מפלט אחרון די מחריד: מכירת אברים. כצפוי, לימדה אותנו התקשורת הישראלית שהזעזוע מהמעשה צריך להתמקד בקריסה הכלכלית שיכולה להטריף עד כדי כך דעת בני אדם. אך כל דיון בעצם ההשראה למעשה המוזר הוקא "מחוסר ענין לציבור".
כך הופרח עוד ספין תקשורתי לייאש את הישראלי ככל יכולתך. ספין ספונטני כמו מסעי 4-אמהות והחד-הוריות. התפתחות הספין נעשתה בנתיב טבעי והגיוני: רק אברים "לא חיוניים" וברי חלופה ימכרו. אלו כוללים כליה אחת (בין כה וכה, ישראלי משוחרר ממוסר כליות), לבלב, יד אחת או עין אחת. אך כל הרואה את הנולד מבין שזה לא ייעצר כאן, ובמהרה נגיע למכירת כבד, לב ומוח. יתרה מזאת, עם הזינוק בטכנולוגיות שאיבת איברים וביו-אנרגיה, גם השתלת נשמה כבר בקנה, ועם דרישות השוק יבוא ההצע.
מהו המעין ממנו נדלית חכמת-מֶכֶר זו? ובכן, התשובה ברורה כשמש, גם אם מצערת: זהו מופת מכירת שטחים ("החזרת שטחים"); התמחות ישראלית ייחודית. בולמוס מכירת "שטחים" יילד את שגעון מכירת האֵברים (החזרת האברים) בעצם המופת שנתן, בלגיטימציה, בהגיונו הפנימי ובנזיד העדשים שהשיג. כנראה שגם מזור לסחר-מכר זה יבוא רק מריפוי אמוק מכירת ה"שטחים".
כל מי שמוכר ("מחזיר") היום לבלב או עין, ברצונו או שלא ברצונו, לפרופ' היס (בעצימת עיניים) או למכון השתלות גלוי, מושפע מנס ההחזרה המופלאה של שטחים על-ידי ישראל. זה מציף אותו חדווה, עוז ועזוז. המסירה אמנם מיררה את חיי היהודים, עיוותה את זהותם, גימדה את המדינה, פוררה את הכלכלה וחיררה את העצמאות, אך סיפקה - תמיד - תמורה נאה: חצי שנה של כיף חלומי, חינוך מעולה (ראה הישגי הבנת הנקרא ומתמטיקה) ומימון אגרת הטלוויזיה!
כריתת מחוזות מישראל הפיגה את שני עיקרי החששים של מוכר האיברים: (א) האם יוכל לתפקד בלי האבר שנקרע ו-(ב) ומה יהיה כאשר תיבש קרן השפע - תמורת האבר. ובכן, מופת ישראל מראה שאין שום מקום להיפוכונדריוּת ממין זה. שרידות האומה היהודית בגלות הוכיחה שאפשר לשרוד בלי ארץ (אברים) אלפיים שנה (ועזוב אותך מהערגה לארץ ומהתורה), ומדינת האומה היהודית מראה שניתן לשרוד גם בלי לב, נשמה ועמוד שדרה (צריך הוכחה?). ואשר לחשש ההיסטרי, שעוד שנתיים לא יהיה מה למסור - יגמרו ה"שטחים", ובכן, קטני האמונה: אל דאגה; שטחים בכלל ובמזה"ת בפרט, הם משאב אינסופי; ככל שתיפטר ממנו כן יופיע מחדש וכן יתכפל (לא בעיה לשלוף אימרת כנף של שימעון פרס או פרופ' בן-עמי בנדון).
והבשורה המרנינה לסוחרי האברים מהדהדת מכל תכנית ארוח: כל יד שתתרמו, תצמח לכם אחרת במקומה; טובה ורעננה יותר, ומייד!
אם אתה מת למכור אברים וקצתָ בצמיחת אברים תחליפיים, מסירת אדמות ארץ ישראל ("שטחים") מבהירה פן טוב נוסף: גם אם תהליך הקריעה הוא בלתי הפיך, יש חיים אחרי הקריעה, ואף חיים עשירים יותר! מסירת איבר פותחת אפשרויות חדשות ללימוד לקח.
כידוע, הפקת לקח לא הולכת בקלות. חכמים לומדים מנסיון אחרים. ישראלי, עד לעת האחרונה, היה נוהג ללמוד דרך הרגלים - לכך הוא חונך עוד מזמן הטירונות. אך כעת, לאחר שהגיע להארה שבמסירת שטחים, הוא מעדיף דרך לימוד בטוחה ואיתנה יותר: הקזת דם. והרבה דם. ואם מסירת שטחים לא לימדה דרך הרגלים, דם היא גבתה ובגדול, ואין כמו גבייה זו ללימוד טוב (ומיותר להפליג בשבח הישגי הלימוד בישראל).
בעלי המוסר מבין בעלי האברים המיותרים, שרגישים לאי נעימות שבסחיבת רוב אבריהם, ישאבו השראה ממי שראה באדמות ארץ ישראל נדל"ן, ועקב רגישותו המוסרית קרא להתפרק מהם.
ואם יוותר מיעוט שיפקפק בסיפורי הצמיחה האינסופית של אברים, שהמוסר שלו לא מי-יודע-מה והוא גם לא מתלהב מנפלאות לימוד הלקח (להלן "ימין קיצוני")? מיעוט זה יהיה חייב להכיר בכך שסחר אברים הוא הדרך הבטוחה להתגבר על כריתה (החזרה) קודמת: צער כריתת ("החזרת") האבר החדש ישכיח את הקודם. וככל שיכאב יותר כן ידחק צער הוויתור הקודם. ואימוץ 'מפת הדרכים' לאחר שלום אוסלו הוא הוכחה בסלע למופת זה.
בישראל של "שטחים", מסירת מחוזות היא תכלית לכשלעצמה: היא גם החזון גם הסיבה וגם המטרה. זה לא שפתאום אדם קם בבוקר ומחליט להחזיר את יד ימין; המאיסה ביד ימין אינה גחמה של רגע. אדם מישראל הנאורה מואס ביד ימין (או שמאל, אם היא הראשית) לאחר שזו אכזבה אותו במשך שנים. אכזבה בכתב היד שלה. אכזבה בקליעות לסל ואכזבה בעידור האדמה. ובכלל, המשיכה לבנות וליצור.
לישראלי שוחר ההיפטרות מאברים סיבות טובות למאיסה באברים סוררים - כמו אבותיו שלחצו על משה לתור את הארץ כדי למאוס בה, לתת ראש ולשוב למצרים. דוגמא קלסית כזו הוא "סינדרום היד הסוררת" - Alien Hand Syndrome. זו מחלה אמיתית והיא ידועה גם כ"תסמונת ד"ר סטריינג'לב". אצל החולים בה (לאחר ארוע מוחי בו משתבש התאום המוטורי בין האונות), יד אחת (בעיקר יד שמאל, בתופעות שתועדו עד כה), פועלת באופן א-רצוני, ולעיתים נגד שאר הגוף! במקרי המחשה קיצונית/משעשעת, אדם אוכל בסכין ומזלג, ופתאום תתנפל עליו היד הסוררת, ותדקור אותו במזלג. כך, ישראלי שיפנה לקונדוליסה שתחתוך (תחזיר) את היד, יאנח ויאמר: "ניסינו כבר הכל, חייבים לחתוך; אין ברירה. את זה עוד לא ניסינו".
אם גם ההצדקה הקלינית לא תשכנע, ישראלי נאור לא יאמר נואש: הוא ישלוף את הסבר המחץ: "זו הדרך הבטוחה להוריד במשקל" (והורדה במשקל היא אידיאל סמולני ותיק: "להחזיר עטרה ליושנה" - להחזיר את ישראל לימי הזוהר שלה, ימי המותנים הצרים).
הישראלי-מוסר-השטחים הוריש לעולם התרבותי כולו את מורשת הכיף שבחיתוך (החזרה של..) אברים. שרון למשל, מדקלם כל יום את מנטרת הוויתורים הכואבים, ועושה כל שלעיל ידו כדי לקרב את יום הוויתור הכואב. הוא גם הביא לעולם את ההכרה ש'ויתור על אברים הוא כוח'. זלזול השחץ שלו במי שלא שש לוויתור הכואב מתקבל בצ'פחות מהדהדות על-ידי התקשרות הישראלית. דוברי הסמול ודָבָּרי התקשורת חייבים לעלות עליו ולגדל את כאב הכריתה.
מצנע למשל ("מאמינים בחמיצנה"), היה מוכן לסבול בשביל כיף זה, אך רק בשבילו. הוא לא היה מוכן להמשיך לשאת את הכאב שבהובלת מפלגה אבודה, כשהתברר לו שלא יזכה לראות בכאב מכירת האבר - טיהור חבל עזה מיהודים.
אך עם כל הכֵּיף שבכריתת אבר, כיף לכשלעצמו אינו מספיק. הגורם - ב-ה' הידיעה, שמניע את הרצון להיפטר מאבר חיוני הוא האתנן שיכנס לחשבון הפק"ם של התורם. כאן באמת השמים הם הגבול.
ישראלי-מוסר/מחזיר-"שטחים" הוכיח שנזיד העדשים המתקבל הוא אכן נכס צאן ברזל לדורות: כזו היתה הכרת התודה של מצרים על מסירת סיני. בכלל, האנטישמיות האיסלמיסטית פרצה רק לאחר כריתת אבר זה (סיני)! נצחיים ואלמותיים הם שבחים משיראק. כזו היא ההודנא שמנדבים לנו ערביי תורת השלבים. ומה יותר נצחי מדחיית האיום הדמוגרפי משטח שנכרת?! ואפשר להמשיך לספר בנצחיות ידידות קונדוליסה - כפי שמתבטאת בשפת הגוף, תמורת הסכמת ישראל להקמת מדינה פלשתינית במקום המדינה היהודית בארץ ישראל המערבית.
ומיותר להזכיר את הערבויות. האם יש אדם שיעמוד בפיתוי למכור איזה אֵבר שהוא - שלו או של בנו, תמורת כל הטוּב הזה?
לכן, חובה על כל מי שהתוודע ליתרונות שבמכירת אברים (החזרת אברים) להמשיך לעודד את מיצרי המופת למכירה זו: סמולנים שחיים למען מכירת אברי ארץ ישראל, "ימנים" נטולי אמוניות שמיישמים את משנת הסמול מתוך ריפיון רוח ותשישות אמונה, ותקשורת ישראלית שמביאה לנו בשורה זו.