אינטלקטואלים ערבים התומכים בערכים הליברליים שארה"ב מבקשת להחדיר למזה"ת, מתלבטים לאחרונה כיצד יש להתייחס לסוגיה זו. מצד אחד יש הטוענים כי מה שחשוב הוא החדרת הערכים הליברליים יהא אשר יהא האופן בו הדבר נעשה; אחרים טוענים כי מרגע שהדמוקרטיזציה נכפית מבחוץ היא מאבדת מערכה.
ראע'דה דורע'אם, כתבת היומון הסעודי-לונדוני "אל-חיאת" התייחסה לסוגייה והביעה תמיכה בסינתזה בין הדמוקרטיה המיובאת לבין מאמציהם של הכוחות המקומיים. ד"ר סעד אל-דין אבראהים, מנהל מרכז אבן ח'לדון למחקרי פיתוח, ששוחרר מן הכלא לפני כמה חודשים הצטרף לדיון וטען כי אם הכוחות הליברליים בעולם הערבי לא מצליחים ליצור את השינוי הדמוקרטי, אין לפסול על הסף את המעורבות האמריקנית.
במאמרה, כתבה דורע'אם: "קיימת מחלוקת בשורות אלו הרוצים בשינוי יסודי במצב הערבי ונערכים לכך. חלקם סבורים שהשינוי היחידי האפשרי הוא כזה הבא מבחוץ, בעוד שחלק אחר סבור ששינוי הבא מבחוץ הוא סחורה המיוצאת לאזור הערבי במטרה לאלפו ולהכניעו. בין שני המחנות, יש מי שחושבים שצריך לשלב בין הגורם הפנימי לגורם החיצוני, אבל גם מחנה זה חלוק בנוגע לאופן הסינתזה... הדיון בעניין הוא דיון בריא וכל המגזרים האזרחיים צריכים להשתלב בו.
ראשית, יש להפוך את המחנה של אלו הרוצים בשינוי מ[קבוצה] של אנשים המשקיפים מרחוק על גורלם לשותפים מעשיים בקביעת גורל זה. כל עוד ימשיך הרוב הזה להתנשא או לנהוג בנחיתות, יגבר הסיכוי שהשינוי ייכפה רק מבחוץ ובאופן שאינו תואם בהכרח את השאיפות הערביות. בקרוב מאוד המחנה הזה לא יהיה רשאי אפילו להתלונן. אדרבה, הוא יהיה ראוי לנזיפה, אם הוא ימשיך לנהוג ברפיון, בין אם בשל ההטבות מהן הוא נהנה כאליטה ובין אם מתוך כניעה לפחד...
השינוי בוא יבוא לאזור... יתכן שהוא ייעשה באמצעות מלחמות, אנרכיה והדחת משטרים ויתכן שהוא יעשה מתוך היענות... השינוי בוא יבוא לאזור. ישנה אפשרות, ואף קיים צורך, לדון כיצד ומדוע והאם ניתן למלא תפקיד בשינוי הזה...
תנועת רפורמה הנובעת מן המעמקים הערביים והאסלמיים עדיפה בהרבה לערבים ולמוסלמים על פני רפורמה המגיעה לאזור באמצעות מלחמות ואנרכיה. זה מה שמבינים קומץ של [אנשים] הנערכים להשתלב בשינוי החברתי והפוליטי ההכרחי.
הקומץ הזה נתקל בהתנגדות אינסטינקטיבית, בעיקר כאשר הצעותיו נוגעות לזכויות האשה והאדם. נאמר לו שאלו הם עניינים רגישים שיש לדחות את העיסוק בהם, משום שישנם עניינים אחרים שהם דחופים מאוד. נאמר לו שהעלאת עניין הנשים בצומת הזמן הזה עלולה לעכב את ההתקדמות המקווה בתחומים האחרים. זה קשקוש. אחת הסיבות להתנוונותן של החברות הערביות והאסלאמיות הוא שלטון הגברים שעיוותו את הדת במשך מאות בשנים כדי שתשרת את מטרותיו של השלטון והשמיטו את האשה ממשוואת הצמיחה...
אם תושבי האזור הערבי והאסלמי לא רוצים שעלבונם יגבר כתוצאה מכפיית שינויים מבחוץ, עליהם לחדול מהנוהג של ויסות וטפטוף החירויות והזכויות. יש להם אופציה להשתלב בתנועות הרפורמה כחלק מהשתתפות פעילה בקביעת הגורל. הבניה, לבנה אחר לבנה, לא תמשך מאות בשנים, אם תהיה תחייה במחשבה הערבית והאסלמית. הבעיה העיקרית היא שאין, בינתיים, סימנים כלשהם לתחייה או אפילו לנכונות לצאת מהמצב הקיים. הבעיה רק הולכת ומחריפה, בעיקר בזירה הערבית...
עוד לפני המלחמה בעירק, גברה הנכונות במגזר האזרחי לשנות את המצב הערבי הנוכחי ואף צצה נכונות מסוימת לרפורמה במגזר הממשלתי. [נכונות זו גברה] בעיקר אחרי המלחמה ולאחר שהתברר שארה"ב רצינית בכל הנוגע לרפורמה באזור. אם נחזור לויכוח בשאלה האם הרפורמה צריכה להיות מתוצרת מקומית טהורה או שהיא צריכה להיות מיובאת מחו"ל, הרי שמבחינה מעשית אין מנוס משניהם גם יחד.
מי שמקדמים בברכה את ההתערבות החיצונית עושים זאת מתוך שכנוע שהסביבה הערבית אינה באמת מוכנה לרפורמה פנימית... הם מעטים ביותר ומשימתם תארך עשרות בשנים. אלה מקדמים בברכה את המעורבות האמריקנית ורואים בהדחת המשטרים משום הצלה לעמים הערביים המדוכאים. הם אינם מייחסים חשיבות לכך שהניאו-קונסרבטיבים [בארה"ב] דוגלים בהתערבות מקדימה ומטרותיהם אינן משרתות את האינטרס הערבי בראש ובראשונה. עצם היציאה מן המצב הקיים, על גבי כל עגלה שלא תבוא או באמצעות כל שותפות שלא תהיה, היא האינטרס הערבי לדעתם.
אלו המתנגדים לכל התערבות חיצונית, מתבססים על הסיסמאות הלאומניות ועל ניתוח של [מטרות] הניאו-קונסרבטיבים [בארה"ב] המציבים את עליונותה של ישראל ואת ההגמוניה שלה במזה"ת בראש סדר העדיפויות. אלה טוענים שהדמוקרטיה צריכה להיות מתוצרת מקומית טהורה ושכל דמוקרטיה הבאה מבחוץ מהווה כפייה...
במתכוון או שלא במתכוון, הם הופכים לזרוע של המשטרים הנאבקים ברפורמה, בלי קשר לשאלה האם היא באה מבחוץ או מבפנים. סיכומו של דבר הוא שאלה אינם רציניים בנוגע לרפורמה הנדרשת משום שהם משקיעים את מאמציהם בהתנגדות למעורבות החיצונית בשם הפטריוטיזם. גם מי שמאסו [במצב] והם מוכנים לקדם בברכה את הישועה אפילו אם כרוך הדבר בשותפות עם קיצוניותם של הניאו-קונסרבטיבים [האמריקנים] מהמרים. עליה על הגל אין משמעותה הגעה לחוף מבטחים...
אין בושה בהסתייעות במומנטום חיצוני כדי לעורר שינוי פנימי. אין זו טעות לקדם בברכה שותפות חיצונית-פנימית כדי להעביר את האזור למצב בריא וחדש. ואולם, אם תמשך ההימנעות המעשית מיצירת שינוי במישור הפנימי, ה[עולם] החיצון ינהג זלזול [בגורמי] הפנים ואף ינצל את הימנעותם כדי לכפות אג'נדה שכל אלה שמדברים אך לא עושים עוד יתחרטו עליה."
אשמת השליטים והאינטלקטואלים בהתמשכות הסכסוכים
בתגובה למאמרה של דורע'אם, כתב ד"ר סעד אל-דין אבראהים: "כן, השינוי בא מבחוץ... לאור הפלישה האנגלו-אמריקנית לעיראק באביב 2003, יוזמת הקוורטט הידועה בשם 'מפת הדרכים' עבור פלשתין בקיץ 2003, והחסות האירופית-אמריקנית להסכם מצ'אכוס [שבניירובי] עבור סודאן בסתיו 2002, יש לראע'דה דורע'אם זכות לשאול את השאלה ואף להשיב את התשובה: השינויים יבואו מבחוץ אם הם לא ינבעו מחיוניות מתמדת בפנים.
שלושת המקרים שהזכרתי - עירק, פלשתין, וסודאן - הם דוגמאות דרמטיות לסכסוכים בוערים ומתמשכים בלב המולדת הערבית. על כל אחד מהם חלפו לפחות שלושים שנה מבלי שהערבים יכריעו אותם באמצעות מלחמה או שלום, למרות שסכסוכים אלה השמידו מאות אלפי בני אדם ומיליארדי דולרים ולמרות שהם השביתו את הפיתוח, ההתקדמות, והדמוקרטיה בארצות אלה ובמולדת הערבית כולה.
יתכן שהתפרצות הסכסוכים הבוערים והמתמשכים אינה אשמתם של המשטרים לבדם ויתכן שהאינטלקטואלים הערבים אינם אשמים כלל. ואולם אשמתם של השליטים - מקבלי ההחלטות - ואשמתם של האינטלקטואלים - אנשי האידיאולוגיה - היא להימשכותם של הסכסוכים. לעתים נראה כאילו יש להם אינטרס בהמשך הסכסוכים האלה או כאילו אין הם מסוגלים להתייצב מול עמיהם ולהודות כי לא ניתן להכריע את הסכסוכים האלה באמצעות מלחמה. הם אינם מסוגלים לדבר בכנות אל עמיהם בנוגע לצורך בפתרונות ביניים שיכללו פיוס היסטורי בין הצדדים הנצים.
אחת הטרגדיות של האמה הערבית היא שהדמגוגיה של כמה מהשליטים גרמה להתמכרות של העמים לתביעות-קצה במרבית העניינים הציבוריים שלנו. כל הישג שאינו מכיל את תביעות-הקצה האלה נחשב למות המטרה, זלזול ב'זכויות הקדושות', או ביזיון של 'עקרונות היסוד'!
טראגית עוד יותר היא העובדה שציבור האינטלקטואלים הערביים נשבה במלכודתה של הדמגוגיה הזו שהפכה למיומנותם של השליטים. יתרה מכך, כמה מאותם אינטלקטואלים הפכו למומחי שיווק של הסחורה הדמגוגית הזו והם אינם עוצרים כדי לשאול את השלטון בנוגע לקציר המר של המסחר הנפסד הזה: מדוע לא הצליח איש מהם להגשים אפילו סיסמא אחת שהם ובעלי בריתם הניפו מאז שנות החמישים? מדוע הם לא שחררו אפילו שעל אחד מפלשתין? מדוע לא הצליחו לפתור את הבעיה הכורדית בעירק? מודע הם לא פתרו את הבעיה בסודאן שבארבעים השנים האחרונות נהרגו במלחמת האזרחים בה כשני מיליון בני אדם? מדוע הם לא הצליחו לשים קץ לשפיכות הדמים של סדאם חוסיין? האין המשימה הראשונה במעלה של כל אינטלקטואל ראוי לשמו לשאול ולמתוח ביקורת לגבי המציאות שבה הוא חי, לצפות לעתיד טוב יותר ולקרוא לו?
הטרגדיות מגיעה לשיא כאשר האינטלקטואלים עולים על שליטיהם בדמגוגיה ובתביעות המקסימליסטיות בכל ענייני הציבור, מבלי לשקול את מאזני הכוחות או את היכולת ומבלי לייחס חשיבות לרבים מן הערכים ההומאניים שהפכו לחלק מהמצפון העולמי. גרוע מכך, כמה מהאינטלקטואלים סוחטים את שליטיהם אם הם נוטים להסכים להסכמי פיוס שכאלה.
כלומר, סוג זה של אינטלקטואלים, שנשבה בסיסמאות הדמגוגיות של שליטיהם, הפכו עם הזמן למעצורים של השליטים אם אלה ניסו להפחית מהדמגוגיה שלהם. במלים אחרות, ניצבים בפנינו שליטים גרועים ואינטלקטואלים גרועים עוד יותר. התוצאה היא רפרודוקציה של משולש העריצות, השחיתות, וההרס. קודקוד השילוש הזה נשען על שליטים עריצים, אחת מצלעותיו על אינטלקטואלים משתפי פעולה וצלעו השניה על עמים חסרי תודעה, הנשלטים על-ידי הפחד משליטיהם ושהאימה מפני אויבים חיצוניים, אמיתיים או מדומים, עושה בהם שמות...
בסוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21, חזרנו להיות בדיוק מה שהיינו בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, כאשר שלט בנו לילה עות'מאני-ממלוכי ארוך ושחור משחור ששלל מהגוף הערבי-אסלמי את יכולת התנועה, את עמידותו התרבותית, הרוחנית, והחומרית...
חוגי השלטון בוושינגטון הגיעו אחרי האירועים הנוראיים של ה-11 בספטמבר למסקנה שהמזה"ת הערבי אסלאמי הוא שמייצר את הטרור ומייצא אותו ושהסיבה לכך הם המשטרים השולטים שנכשלו כשלון חרוץ במודרניזציה של החברות שלהם מבחינה פוליטית, כלכלית, וחברתית. דו"ח הפיתוח האנושי הערבי שהתפרסם בשנת 2002 על-ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם הגיע לאותה המסקנה. הדו"ח קבע ששלושה פגמים עיכבו את הערבים בשעה שהאחרים התקדמו. ראשון הפגמים הוא העדר דמוקרטיה; השני הוא העדר שוויון בין המינים; והשלישי, נחשלותן של מערכות החינוך היוצרות ידע וטכנולוגיה. דו"ח זה זכה לאמינות משום שמי שחיברו אותו היו קבוצה של טובי המדענים והמומחים הערבים...
אירועי ה-11 בספטמבר 2001, נתנו לארה"ב את התמריץ האסטרטגי לפעול נגד המשטרים הערבים העריצים ודו"ח הפיתוח הערבי נתן לה את ההצדקה המוסרית לכך. מה שראינו באפגינסטן 2002 ובעירק 2003 היו הטיפות הראשונות של 'הזעם האמריקני'. ללא קשר לעמדה האידיאולוגית בנוגע להתערבות האמריקנית, התערבות זו הפכה למציאות בכמה מדינות באזור, היא צפויה בקבוצה אחרת של מדינות, ואפשרית בקבוצה שלישית. זה, כמובן, אם לא ישתנו המשטרים האלה בשל גורמים פנימיים או אם המשטרים האלה לא ישנו את האידיאולוגיה והמדיניות שלהם בצורה ברורה ומוחשית, בעתיד הנראה לעין.
הזירה הערבית היתה ועודנה הרה ב'עוברים' של שינוי. עוברים אלה הופרו עוד לפני אירועי ה-11 בספטמבר 2001 והם חיכו ועודם מחכים ללידה. את השאלה שהעלתה ראע'דה דורע'אם ניתן לנסח מחדש: האם המיילדת שתביא לעולם את השינוי תהיה ערבית או אמריקנית? האם הדבר יעשה בידינו או בידי אחרים? זהו עניין רציני המצריך דיון רציני מצד האינטלקטואלים הערביים. עליהם להפסיק לקלל את החושך - כלומר את ארה"ב והגלובליזציה - ולהדליק ולו נר אחד..."
