בימי כהונתו הקצרים והרעים כראש הממשלה, נהג הגנרל אהוד ברק להבהיר לציבור הישראלי הנבוך נוכח התנהלותו היהירה בגישת "אני ואפסי עוד", כי מעשיו יישפטו במבחן התוצאה. ואכן, בדיוק במבחן הזה הציבור הישראלי העניק לו, במהירות שיא, את הציון "נכשל בגדול" וניפנף אותו אל תהום השיכחה. והנה, למרבה הפלא, כעבור קצת יותר משנתיים מאז נעלם מנוף העשייה הפוליטית בישראל, מנסה עכשיו הגנרל החד-פעמי ברק לחזור לפוליטיקה, תוך שהוא מבטיח לציבור המשתאה כי יקבל את החלטתו המכרעת "אחרי החגים".
גם אלה שבשום פנים ואופן אינם רוצים לראות את ברק חוזר למגרש הפוליטי, חייבים לזכור עובדת יסוד דמוקרטית אחת: זכותו של ברק לרצות לממש את זכות השיבה האישית שלו. זה בהחלט לגיטימי. אבל השאלה האמיתית שהגנרל ברק צריך לשאול את עצמו איננה אם כבר הגיע מועד השיבה, אלא האם בכלל יש לו לאן לחזור.
למי שאולי שכח או ביקש לשכוח ראוי להזכיר עובדה פשוטה - שיטת הבחירות במדינת ישראל שונתה והבחירות האישיות שבמסגרתן עלה ברק לשלטון שוב אינן קיימות. כאשר יתקיימו בחירות בישראל הן יהיו על בסיס הצבעה למפלגה ולא לפרסונה. ועל כן, אם ברק יחזור לאספסת הפוליטית במפלגת העבודה, אם אכן יתמודד על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ואם אמנם ייבחר לתפקיד היו"ר - עדיין לא תהיה זו החזרה שהוא משתוקק לה. ברק רוצה, באמת ובתמים, רק את ראשות הממשלה, לא פחות. כדי שיוכל להגשים את משאת נפשו חייבת מפלגת העבודה לזכות ברוב קולות הציבור ולחזור ולהיות המפלגה הגדולה בכנסת. על-פי מצב הדברים הנוכחי, הסיכוי שחלום זה יתממש - דומה לסיכוי שיאסר ערפאת יחסל את תשתיות הטרור מיוזמתו ומרצונו החופשי.
מן הטעם הזה בלבד אין כיום כל חשיבות לשאלה אם ברק רוצה לחזור, אם יחליט לחזור "אחרי החגים" או בכל מועד אחר, אם יתמודד על ראשות המפלגה, ואם אכן יוכל לזכות בקולות רוב חברי מפלגתו שרבים מהם פשוט מתעבים אותו ואינם מוכנים למחול לו על כל מה שעולל להם כאשר ניצב בפיסגה. תמונת המצב הנוכחית מראה בעליל כי לברק כלל אין לאן לחזור.
אולם, לפני שברק מנסה לממש את חלום ה"אך-שווא" שלו, ראוי שהציבור הישראלי יזכור עוד מספר עובדות "חסרות חשיבות". ברק סולק מן השלטון לא רק בגלל ש"לא היה ולעולם לא יהיה פוליטיקאי" כדברי חבריו האוהבים במפלגת 'העבודה'. הוא המאיס את עצמו על רוב העם כיוון שהתייחס אל המדינה ואל תושביה כאל "מעבדת ניסויים" שכל ייעודם לממש את מה שהוא, הגנרל ברק, החליט שטוב להם. מתוך נקודת מוצא זו, למשל, החליט ברק שהדבר הטוב ביותר בעבור ישראל הוא שכמעט כל "השטחים הכבושים" יוחזרו לשליטת ממלכת הטרור של ערפאת; הגנרל ברק האמין באמת ובתמים - ואל תתקנו אותו אם הוא טועה - שצריכה לקום מדינה פלשתינית על כל השטח שהוא, ברק, היה מוכן להחזיר לידי ערפאת ושבירת המדינה הזו תהיה ירושלים.
האסטרטג רב התהילה ברק היה מוכן לפרק, ללא דיחוי, את כל ההתנחלויות שממשלות ישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, העלו על "אדמת אבותינו"; וכדי להוסיף חטא על פשע האמין ברק, בשכנוע עצמי שכמעט אין שני לו, כי חובה על ישראל להעניק לרבבות פליטים ערבים "זכות שיבה" לכל שטחי ארץ ישראל, כולל לתחומי מדינת ישראל. ברק ראה באופציית ה"שיבה" הזו "זכות" של הערבים אך סירב להבין, בהגיונו ה"חד כתער", שמימוש תביעה זו משמעותו חורבן ישראל.
יחד עם כל אלה ראוי לומר באופן הענייני ביותר, ללא כל אירוניה, את הדברים הבאים: בטרם ינסה לחזור לחיינו חייב הגנרל ברק להשיב לפחות על שתי שאלות יסוד ציבוריות ומהותיות שהוא מתחמק מלהתייחס אליהן, בעקביות ראויה להערכה. האחת: מה חלקו האמיתי בפרשת העמותות של מפלגת העבודה שבמסגרת פעילותן, הבלתי כשרה לכאורה, נבחר לראשות הממשלה. השניה: מה חלקו בפרשת החנינה שהעניק הנשיא קלינטון, על-פי המלצת ברק, לאיש העסקים היהודי מארק ריץ' - פרשה הנחקרת כיום בהרחבה ולעומק על-ידי רשויות השלטון בארה"ב.
לפני שיבהיר את האמת לאמיתה בשתי הפרשיות העכורות האלה - אין לברק מה לחפש במישור הציבורי.
