בעיית היסוד בחברה האנושית היא בעיית המחסור. אילו לא היה מחסור, גשמי ורוחני, היו כל תאוות האדם מתמלאות במלואן.
לא היו סכסוכים וכנראה לא הייתה פוליטיקה.
בעיית המחסור היא אולי היסוד הדינאמי של ההיסטוריה האנושית, אנשים מהגרים ונלחמים בשל מחסור במים, במזון ולעיתים בשל מחסור באהבה.
בעיית המחסור מאלצת אותנו לתור אחר הדרך הטובה ביותר בכדי לייצר את האמצעים למילואו. בהתאם למה שייצרנו כך נוכל לחלק.
ישנם רבים שמטעמים שונים מדלגים על שלב הייצור ועוסקים בחלוקה מתמדת, והסיבה היא ברורה: לחלק עושה טוב לכולם. אלא שעד שאתה בא לחלק ספר לנו איך אתה גם מייצר.
שתי תפיסות חשבו שיש להן פתרון לייצור ההון: אנשי השוק האיומים והסוציאליסטים למיניהם. הסוציאליזם נכשל כישלון חרוץ וכבר באמצע שנות העשרים מתוודה ז'בוטינסקי כי היה סוציאליסט עד שראה בכישלון השיטה ברוסיה ובישראל.
וכך הוא כותב במאמרו "אנו הבורגנים": "הגורם האינדיבידואלי נתגלה כסוד היצירה העיקרי, והקפיץ היחיד המניע את הגורם הזה היה, הווה ויהיה יסוד הדחף להתנשאותו של הפרט מעל למישור ההווי של הקולקטיב. היצירה נתגלתה כבלתי אפשרית בחברה, שממנה נעקר יסוד הדחף הזה; היצירה אפשרית רק באותה חברה, שבה מחייכת התקווה ליוזמה הפרטית ומבטיחה גמול פרטי".
ז'בוטנסקי חושב על תקופת הקידמה המודרנית שמאז הרנסנס כך: "...מאותו היום מנהיג את העולם חזון היוזמה הפרטית, היוזם, המארגן. הוא יצר את כל מה שהעשיר את התרבות האנושית: הוא בנה ערים, יצר את המשפט, המדע והאמנות. הוא יוצרה של הקידמה ונושאה...", לא פחות. לכן, אם הממשל לוקח מס גבוה מהגורם היצרני הוא מחסל את הגורם המאפשר את הטיפול
בבעיית המחסור, ואז אין רווחה לאף אחד.
כעת נעלה את השאלות הבאות:
האם עד לתוכנית ההבראה הכלכלית האוכלוסיות החלשות התחזקו או נחלשו יותר?
האם תקציבי ההעברה הגדילו או הקטינו את ממדי העוני?
האם הסולידאריות החברתית עד לתוכנית הכלכלית התחזקה או נחלשה?
התשובות לכך ברורות. במשטר שבו המשטר לוקח כספים כדי לחלק אזיי לא רק שכהרגלו הוא יעשה את זה הכי גרוע שרק אפשר, אלא שהתוצאה הבלתי נמנעת הינה מלחמת הכל בכל. קיבוצים, חרדים, מפדלניקים, מושבים, חקלאים, נגב, גליל ועוד, הופכים לסקטורים המשרטטים מפה פוליטית וחברתית של שסעים הנלחמים לקחת עוד נתח מן הנזיד המצטמק.
ולא נשכח, שרובם של מקבלי הקצבאות אינם אלא קבוצות ש"טופחו" היטב על-ידי פוליטיקאים שבכך הבטיחו לעצמם בוחרים תלותיים לעתיד, וכמובן שימנו את גלגלי המאבק האכזרי על התקציבים.
כל כוח היצירה הטמון בויקי כנפו (והוא טמון) מושקע בהגנה על חלקה בשלל. שום ערך חברתי או אישי אין כאן.
כך יוצרת מדינת הרווחה שני מעמדות: האחד מייצר והשני עסוק במלחמה על חלוקת הרווח. כשהמלחמה מתגברת נחלש הכוח היצרני ויוצר מחסור הולך וגובר עבור כל החברה,ממש כפי שקורה אצלנו כעת. השוק החופשי טוען כי מכל בחינה עדיף לתת לכל הרצונות האישיים להיפגש בלא צורך בגורם מפריע. השוק החופשי מטיל על הפרטים את המעשה היצרני כמו את האחריות על החלטותיהם ובחירותיהם.
שיתוף פעולה זה מניח מערכת משפטית המבטיחה כללי משחק שקופים ושווים לכל, כללי משחק אלה מבוססים על ערכי המוסר הנצחיים המבוטאים בעשרת הדיברות. יש דין ויש דיין, והמשחק איננו פרוע.
והחשוב מכל, הייצור החברתי הוא תוצאה של שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי בין אזרחים שווים, ואין לך סולידריות יותר גדולה מזה.
רק במסגרת כזו ניתן לנהל מדיניות רווחה מושכלת עבור הנזקקים האמיתיים, כי בינתיים המבנה החלוקתי שלנו מחריב כל חלקה טובה.
