כל מי שעיניו בראשו מבין שלנו וערביי ישראל יש שלוש אפשרויות:
1. לעבוד יחדיו ובנאמנות לטובת השגשוג בארץ הזו, כשערביי ישראל משמשים גשר לשכנינו;
2. לעסוק בעוינות פסיבית תוך כדי תיזוז האחד של האחר;
3. לאחוז איש בגרון רעהו עד שבהליך עקוב מדם אחד יפטר ממשנהו.
כמובן, השאיפה לאפשרות הראשונה צריכה להיות נר למי שמעוניין שבניו ובני בניו ישגשגו בארץ הזו.
לצערנו, עזמי ואחמד וטאלב ושאר מיני שיקוצים מסיתים ומדיחים דוחפים לכוון ההפוך.
והנה התבשרנו על שחיתות נוראה אצל סגן השר סאלח טאריף.
כמקובל במקומותינו, העניין לווה בקול תרועה רמה ואצבע גדולה ומאשימה הופנתה לכיוונו של מר סאלח.
למרות, שבמקרה הגרוע החקירה רק בתחילתה.
לי, כהדיוט, נראה שגם אם יש ממש בפרשה הרי אין היא מן המסובכות: יתכן ואיש עסקים פלשתיני דומיננטי, שסובל מנחת זרועה המושחתת של הרשות, ועסקיו כנראה מקורם בישראל, חיפש דרך להיפטר מנשיכת הרשות. יתכן, אולי, שסאלח "עשה שידוך" בינו ובין פקיד שבידו החותמת הדרושה במשרד הפנים.
אם כל חטאת רובצת בבירוקרטיה הממסדית המפלצתית שהצמחנו על עצמנו. בירוקרטיה זו, היא היא הביצה המולידה אפשרויות אינסופיות ל"מעכארים", מקורבים, מתווכים ושאר מרעין בישין.
עד שלא נרסק בירוקרטיה זו ונפטר מתחלואיה, לא יהיה לנו מנוח.
אולם, דווקא אנשים מסוגו של סאלח ויתכן גם איש העסקים הפלשתיני, הם מסוג בעלי הברית ארוכי הטווח החשובים לנו כל כך.
ולכן, לפני שהחקירה מוצתה עד תומה, שקט שיהיה. וגם אז, לבדוק האם הפסדנו יוצא בשכרנו.
ויזהרו מאוד המיכאל קולהוסים של מערכת המשפט, לפני שנעמוד כולנו על עיי חורבות משפטיים שעזמי ואחמד וטאלב מרקדים בהם.