ביום שישי 8 באוגוסט יצא ידיעות אחרונות בהצהרה סנסציונית: צמד העיתונאים רונן ברגמן וגיל מלצר גילו את "ההקלטות הסודיות של מלחמת יום כיפור". המדובר, לפי עורכי העיתון ב"חשיפה" והפרסום הזה "בלעדי".
לדבריהם, "30 שנה שכבו הסלילים האלה ב'בוידם' של יצחק רובינשטיין הקשר של גורודיש". עכשיו הבטיחו העורכים, ניתן "לשחזר את קרבות הדרום כפי שנשמעו במקור ברשת הקשר הצה"לית". את הסנסציה הזאת מתח ידיעות אחרונות ב"7 ימים" בשלושה המשכים שהכילו בוודאי למעלה מ-10,000 מילים במשך שלושה שבועות.
"הסנסציה" הזאת זכתה לכיסוי אינטנסיבי בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו בישראל, כאילו מדובר בגילוי המגילות הגנוזות של ספר בראשית. צריך להניח שלמחלקת הפרסום של העיתון היתה עדנה.
קראתי, שמעתי ונדהמתי. שהרי ב-1974 מסר לי האלוף שמואל גונן (גורודיש) שלושה כרכים ובהם התמלילים של רשתות הקשר, ושל ההקלטות בחפ"ק הפיקוד וכן את הרישומים ביומן המבצעים הפיקודי. אני גם ראיינתי אותו למחקר שערכתי אז על מלחמת יום הכיפורים. אחרי עשרים שנה, ב-1993 פרסמתי חלקים ממחקרי בספרי "קריסה ולקחה" (השנה הופיעה מהדורה רביעית מורחבת). הספר טיפל בארבעת הימים הראשונים של המלחמה וכללתי בו את "ההקלטות הסודיות". מכאן נובע שהפרסום ב"ידיעות אחרונות" היה גם מעשה הונאה כלפי הציבור וגם חוסר הגינות כלפי אישית. בדיון בערוץ 10 על נושא זה בין ברגמן לביני למדתי שהגאון של ידיעות אחרונות ותוכנית "פוליטיקה" של הערוץ הראשון הממלכתי, לא קרא כלל את "קריסה ולקחה".
אבל הונאה וחוסר הגינות אינם הבעיות החמורות ביותר של ברגמן ושל ידיעות האחרונות. חמורה מהן היא העובדה שמה שנכתב על-ידי ברגמן ומלצר לקוי בחוסר הבנת הנקרא, באי ידיעת העובדות ובסילופים. התופעה מחמירה מכיוון שגם עורכי ידיעות אחרונות וגם אנשי הטלוויזיה והרדיו שעסקו בנושא לא עמדו על הפגמים החמורים בטיפול של ברגמן ומלצר, ומכאן שהם שותפים לבורות של הכתבים, אם להשתמש בלשון עדינה.
שני הנושאים העיקריים שבהם עסקו ברגמן ומלצר ושאותם הצגתי וניתחתי בפירוט ב"קריסה ולקחה" הם מהלך ההכרעה הכושל של צה"ל ביום השלישי של מלחמה ב-8 באוקטובר, מהלך שבו ניסה צה"ל לסיים את המלחמה בניצחון אדיר, וניסיון של הרמטכ"ל דוד אלעזר להדיח את אריק שרון מתפקידו כמפקד אוגדה למחרת ב-9 באוקטובר. אציג בשני נושאים אלה את עיקרי הדברים שכתבו ברגמן ומלצר ואת מה שהתרחש באמת והקורא ישפוט:
על מהלך ההכרעה של ה-8 באוקטובר כתבו ברגמן ומלצר: "ב-07.50 החל פיקוד הדרום במתקפתו. כעבור שעתיים וחצי, כשהתפתחות הקרב נראתה חיובית קיבל ברן (מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן - א.מ.) פקודה לתפוס את הגשרים שהקימו המצרים בגזרתו. בשעה 10.30 הורה גורודיש לשרון להוביל את אוגדתו דרומה על-מנת לתקוף את הארמיה השלישית מצפון, אלא שאז החלו הכוחות של ברן להיתקל באש כבדה בגזרת גשר אל-פירדאן (מעוז "חיזיון") ונאלצו לסגת כשהם סובלים מאבדות כבדות. פעמים (פעם בשעה 10.30 ופעם בשעה 13.30) תקפה האוגדה של ברן בצורה לא מתואמת ופעמים נאלצו לסגת במחיר כבד..."
האמת היא שלצה"ל היו באותו יום בסיני 36 גדודי שריון מחוץ לגדודי חי"ר, ארטילריה והנדסה קרבית. לאוגדת ברן היו 8 גדודי שיריון. לשאלה מדוע הוטל על פחות מרבע מהכוח המשוריין שהיה בצה"ל להשתתף במהלך הכרעה, אין ברגמן ומלצר מתייחסים כלל כי אז היה עליהם לבקר את תוכנית מהלך ההכרעה שאושרה על-ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר והרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין שהשתתף באישור התוכניות במוצב הפיקוד באום חשיבה.
ניתוח תוכנית המבצע מלמד, שלא היה לצה"ל שום סיכוי להשיג את משימתו ב-8 באוקטובר כי הוא תקף ביום וביומיים הראשונים של המלחמה התברר שביום ניטרלו המצרים בעזרת טילים את השיריון ואת חיל האויר של ישראל. ב-7 באוקטובר ביטא זאת מפקד האוגדה אריאל שרון בתשדורת למפקד החזית שמואל גורודיש. שרון הציע לתקוף בלילה בעזרת חי"ר וליצור פרוזדורים לשריון ולחי"ר. אלעזר התעלם מהצעתו של שרון.
אבל אפילו לא כל שמונת הגדודים תקפו אלא גדוד אחד בלבד, גדוד מילואים בפיקודו של עו"ד חיים עדיני, שרץ אז לראשות עיריית הרצליה. היה זה גדוד בלתי אורגאני באוגדה שגויס לאחר פרוץ המלחמה וקבל ציוד לקוי במחסני החירום בסיני. רק הגדוד הזה תקף בבוקר את הארמיה המצרית השנייה שהיו בה חמש דוויזיות. במצב עניינים זה ברור שלא היה לצה"ל שום סיכוי להשיג את משימתו.
כדי להוסיף חטא על פשע, בצהריים נשלח להתאבדות לאותה גזרת לחימה, וללא כל טעם צבאי, גדודו של אסף יגורי. רוב החיילי הגדוד או שנהרגו או שנפלו בשבי. גם הגדוד של עדיני וגם הגדוד של יגורי לא קיבלו שום סיוע, אווירי או ארטילרי וצה"ל לא שלח כוחות לחלץ אותם כשחוסלו על-ידי המצרים. ראיינתי גם את עדיני וגם את יגורי (שנפטר בינתיים) והם לא רק אשרו את הפרטים אלא גם בקרו בחריפות את תפקודם של מפקד האוגדה ברן, מפקד החזית גורודיש והרמטכ"ל דדו.
מסתבר שברגמן ומלצר מילאו את ידיעות אחרונות ברכילות צבאית ובקטעים לא מקושרים מן התמלילים, אך לא הבינו שהבעיה המרכזית של עם ישראל באותו יום היתה שצה"ל תפקד כאספסוף חמוש ולא צבא של ממש, למרות שחלפו שלושה ימים מאז פרוץ המלחמה וצה"ל לכאורה "חזר לעצמו" (את הדברים האלה לא אפשר לי מוטי קירשנבאום לומר משום מה בדיון עם ברגמן בערוץ 10).
באותו לילה קבע משה דיין בדיון באום חשיבה, כי צה"ל אינו מסוגל לנצח את המצרים ולכן עליו להשתדל להשיג הפסקת אש. בכך שינה דיין לא רק את מטרת המלחמה אלא גם את תורת הביטחון של מדינת ישראל. תורה זו קבעה, לפני המלחמה, כי בכל מלחמה בעתיד יכריע צה"ל את האויב. בעקבות התפקוד הלקוי של צה"ל בסיני השתנתה התורה והיא הושתתה על ההנחיה שעל צה"ל להשיג הפסקת אש.
כך החל תהליך אוסלו שבו אנחנו מצויים שעיקרו: אל לנו להכריע את האויב אלא להשיג איתו הפסקת אש. ראשיתו של תהליך זה בתפקודם הרשלני עד כדי פשע של מפקדיו הבכירים של צה"ל, שבמהלך הכרעה לא היו מסוגלים להפעיל אלא גדוד שריון אחד עם ציוד לקוי.
את ההתפתחויות הדרמטיות האלה לא הבינו ברגמן מלצר, לא הבינו עורכי ידיעות אחרונות, ולא הבינו אנשי הרדיו והטלוויזיה שעסקו בנושא. מה פלא שתרבות הביטחון של ישראל כה ירודה, שהרי אנשים כרונן ברגמן מעצבים אותה.
בשבוע הבא: "הסנסציה" על הדחתו של אריק שרון.