בנייר העמדה המקיף, שיצא השבוע בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה: "פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון", מעלה המחבר רם ריבלין (בהנחיית הפרופ' למשפטים מרדכי קרמניצר), כמה סוגיות מעניינות וחשובות לגבי הנושא הרגיש והמעורר כל כך הרבה רגשות, ריגושים, התחסדות וצביעות.
במאמר זה, אין בכוונתי לסכם את נייר העמדה או להסביר את עמדותיו של ריבלין, אלא להעלות כמה סוגיות שנראו לי מרתקות.
חלק ניכר מנייר העמדה עוסק בקואליציה המוזרה של מתנגדי הפורנוגרפיה בישראל ובעולם המערבי, המורכבת מהקול הנשי-פמיניסטי, אשר משתף פעולה עם מתנגדי הפורנוגרפיה השמרניים.
ריבלין סוקר בהרחבה את טענות תומכי הגישה הפמיניסטית הדורשים הטלת איסור על פורנוגרפיה. טענותיהם העיקריות: הפורנוגרפיה תורמת לאלימות נגד נשים בכך שהיא מלבה יצרים מיניים שבאים לידי פורקן בעבירות מין. הצופה לומד לראות באישה חפץ זמין לשימוש מיני הנהנה מאלימות ומאונס: "הפורנוגרפיה היא התיאוריה ואונס הוא הפרקטיקה".
ריבלין אינו מסכים עם הטענות הנ"ל. הוא מצביע על כיוון כללי בתוצאות המחקרים שעסקו בקשר שבין שכיחות עבירות מין לבין זמינות חומר פורנוגרפי. המחקרים מצאו כי ישנו הבדל בין חומר פורנוגרפי אלים לבין שאינו אלים. בהשפעה ישירה על התנהגות, לא נמצאו נתונים המצביעים על עלייה באלימות כלפי נשים כתוצאה מחשיפה לפורנוגרפיה לא אלימה. לעומת זאת נמצא קשר סיבתי בין פורנוגרפיה אלימה ונטייה לאלימות כלפי נשים.
אך באותה מידה, גם חשיפה לחומר המכיל אלימות בלבד (ללא פורנוגרפיה), נמצא כמגביר את הנטיות התוקפניות כלפי נשים. סרטי קולנוע וטלוויזיה הכוללים אלימות ללא פורנוגרפיה, הוכחו כמסוכנים באותה מידה כמו סרטי פורנוגרפיה אלימה. אם כן מדוע איש לא מעלה בדעתו לצנזר גם אותם?
ריבלין מתנגד לטענה כי "פורנוגרפיה מהווה השמצה של נשים, משפילה נשים ותורמת לדיכוי מעמדי של נשים". הוא מציין כי רוב הפרסומים הפורנוגרפיים אינם כוללים הצגת נשים באופן שהוא בהכרח שלילי: "אין לראות בפורנוגרפיה טיעון או דיווח על העולם, אלא כמשקפת את הפנטזיות של צרכניה. כוחה של פנטזיה זו יונק דווקא מתוך כך שבעולם האמיתי גברים אינם יכולים לנהוג כך בנשים שסביבן. תעשיית הבידור בכללותה תורמת להצגתן של נשים באופן לא מחמיא. אופרות סבון, קומדיות הוליוודיות ואף ספרים והצגות תיאטרון, חוטאים פעמים רבות בהצגה של נשים בעמדה לא שוויונית. אם כך, מדוע מתרכז המאבק הפמיניסטי דווקא בפורנוגרפיה?"
לדעתו של ריבלין, חברות המחויבות לחירותו של הפרט אינן נוטות לאסור ביטויים רק מפני שתוכנם אינו מקובל על הרוב או על המשטר. עולה אפוא חשד שהפורנוגרפיה נבחרה כיעד, כיוון שמבחינה פוליטית קל יותר לאסור עליה, בשל האיסור הקלאסי, שנשען במקורו על טעמים מוסרניים ושמרניים.
"האם קודם הייתה תרבות פטריארכלית מצ'ואיסטית ואחר כך פורנוגרפיה, או להיפך"?
ריבלין טוען כי קבלת העמדה הפמיניסטית התומכת בהטלת איסור או הגבלות על פורנוגרפיה, תהיה דומה לשבירת המראה, או להריגת השליח. אם הבעיה היא תרבותית כללית, הרי שהטלת מגבלה על סימפטומים אקראיים שלה, אינה מועילה ואף אינה ראויה. בארצות אסלאמיות שונות, שיש בהן איסור חמור על פורנוגרפיה ודומיה, מצב הנשים נחות בהרבה ממצבן של נשות סקנדיביה למשל, שם ישנה פתיחות רבה לפורנוגרפיה ולמין בכלל.
ריבלין מציין שגם בקרב התנועה הפמיניסטית ישנם רבים המתנגדים להצעה להטיל איסור או הגבלה חוקית על פורנוגרפיה, בשל הפגיעה בחופש הביטוי הנגזרת מכך. "חופש הביטוי הוא כלי רב ערך לתמורות פוליטיות ולכן התנועה הפמיניסטית, כתנועה מהפכנית, צריכה לעודד אותו ואינה יכולה לתת יד למאבק נגדו. חוקים נגד פורנוגרפיה הם כלי בידי שמרנים לדכא כל צורת חשיבה מינית אחרת כמו הומוסקסואליות או מיניות נשית, ויכולים לפעול כחרב פיפיות, ולאסור ביטויים מיניים של נשים - כביכול למען הנשים".
המתנגדים להטלת איסור או הגבלה חוקית על פורנוגרפיה בקרב התנועה הפמיניסטית טוענים כי יש לנתק את הברית בין הפמיניסטיות לבין הימין השמרני. החשש שלהם הוא שחיזוק כוחם הפוליטי של הפלגים השמרניים בחברה, יתנקם בתנועה הפמיניסטית בתחומים בהם השמרנים נמצאים בצד השני של המתרס, כמו למשל סוגיית ההפלות.
ריבלין מזהה כי עמדות ליברליות או פמיניסטיות משמשות לעיתים ככסות לעמדות שמרניות הנשענות על התפיסות המקובלות בחברה ונסיון לכפותם. הוא מביא לדוגמא פסיקה של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק שכתב: "בסרט פורנוגרפי עשויה להתקיים ודאות קרובה לפגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור" (בג"צ 94 / 4804 חברת סטיישן פילם נ' המועצה לביקורת סרטים).
ריבלין נרתע מהשימוש במונח "שלום הציבור". משום שלטענתו לא צפויה באמת "פגיעה קשה, רצינית וחמורה" מצפייה בפורנוגרפיה. אלא מאחורי ביטוי זה עומדת הפגיעה במוסר החברתי כפי שרואה אותו השופט ברק. באותו פסק דין כתב השופט חשין: "מה טעם מבקשות שיטות המשפט שלא בהצלחה יתרה - לאסור על הפצתו של חומר פורנוגרפי? אומרים לנו, למשל, כי סרט פורנוגרפי יפגע ב"סדר הציבורי", אולם ברור שאין הכוונה לחשש כי הצגתו של סרט פורנוגרפי תביא לפריעת פרעות בקהילה. כוונת הדברים היא בעיקרם, לפגיעה ב"מוסר החברתי" שהוא אחד מראשיו של הסדר הציבורי…"
חברי הכנסת שולמית אלוני ממר"צ, וזבולון אורלב מהמפד"ל, חברו לפני שנים אחדות לקואליציה מוזרה. הם פנו יחדיו לבג"צ, בדרישה לאסור על שידורי סרטים פורנוגרפיים בערוצי הכבלים. בעתירה נכתב כי: "הסרטים הפורנוגרפיים המיועדים לשידור, יכללו שידורי אקטים מיניים בוטים שאינם משאירים מקום לדמיון… שאין בצדם כל מטרה זולת הצגת קיום יחסי מין, פגיעה והשפלה (בעיקר באישה) וכי הם עומדים בניגוד לערכים בסיסיים ויסודיים".
בשנת 2002 קיבלה הכנסת החלטה המטילה איסור גורף על "משדרים פורנוגרפיים", ובתנאי שאין בהם "עניין ציבורי חשוב". לפיכך נאסר לשידור ערוץ "פלייבוי" בערוצי הכבלים.
בעקבות פניית החברה המשדרת את ערוץ "פלייבוי" לבג"צ, הוסכם לבסוף שהערוץ יוכל לשדר. אך רק בשעות הלילה, כערוץ בודד שיש להזמינו בנפרד ובתשלום.
נושא ה"עניין הציבורי החשוב" הוא למעשה מהות ההבדל שבין הגישות השונות בהתייחסות לפורנוגרפיה. מי הוא הקובע מתי קיים "עניין ציבורי חשוב" ומתי לא?
ההגדרה "תועבה" עומדת כיום על-פי קביעה האומרת כי "היעדרו של ערך ספרותי, אמנותי, פוליטי או מדעי רציני, הוא תנאי להגדרת חומר כחומר תועבה אשר חלות עליו מגבלות ההפצה". לפיכך, חומר "בעל ערך", אינו נחשב כלל לתועבה, משום שאינו פוגע בסטנדרט הקהילתי.
בשנות ה-60 הגדיר החוק הישראלי חומר תועבה כפרסום "העשוי רק לגרות יצרי מין ולעורר תאווה מינית גסה ובדרך זו להשחית את המוסר", אך הותרה הלגיטימיות של תיאורים המעוררים הרהורי תשוקה אם הם משולבים בדברי מדע או ספרות.
שוב, מי הם אותם אלו הקובעים מתי לסרט, או מחזה ערך ספרותי, אמנותי, פוליטי או מדעי רציני? עצם אזכור הערך הפוליטי, מעורר כשלעצמו חלחלה.
אחת ההחלטות המקוממות ביותר לטעמי, הוא התיקון שבוצע בפקודה הנוגעת לסמכותה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות. לפני כעשרים שנה נשללה סמכותה של המועצה לצנזורה בכל הנוגע למחזות. מאחורי פיצול זה עמדה תפיסה מתנשאת ונלוזה, לפיה הקהל הנחשף לקולנוע, סלקטיבי פחות מקהל שוחרי התיאטרון. לפיכך, חובבי התיאטרון אינם זקוקים "להגנתה של המדינה" אולם צופי הקולנוע "הבורים והלא תרבותיים" זקוקים לכך.
חלק ממסך הצביעות הורם מעט בשנה שעברה, עם פסיקתו של בית המשפט העליון האמריקני כי אין להטיל איסור גורף על הפצת הרעיון של קיום יחסי מין על-ידי קטינים, משום שמדובר ברעיון מקובל ומוכר באומנות ובחברה. השופטים הדגישו כי מספר רב של יצירות אמנות, ספרות או קולנוע מוכרות, נופלות תחת הסטנדרט המחמיר של איסור גורף. למשל: "לוליטה", וסרטים כגון: "אמריקן ביוטי" או "טראפיק".
סוגייה חשובה אותה מעלה ריבלין נוגעת לכך, כי האיסור הקיים בחוק הישראלי על פרסום והצגת תועבה הוא רחב, עמום וארכאי, שריד לימים בהם ביטויים מיניים היו מחוץ לתחום. כתוצאה מכך האיסור אינו נאכף כלל, ובפועל פרסומים פורנוגרפיים זמינים ונגישים לכל ילד. הוא מביא כדוגמא את השופט ביין שכתב כך, במסגרת דיון בתביעה נגד אזרח שנאשם ביבוא פרסום פורנוגרפי בניגוד לפקודת המכס: "אודה שיש לי הרגשה מאוד לא נוחה בתיק זה. היא נובעת מכך שהתובע רשאי להרגיש עצמו במידה רבה "כשעיר לעזאזל".
הרי בתוך עמי אני יושב ויודע אני כי דוכני הספרים מלאים חומר מיובא מאותו הסוג שנתפס אצל התובע ואין פוצה פה ומצפצף… אכיפה ספורדית ומפלה פוגעת קשה בחוש הצדק. ועל כן אחת מן השתיים: או שתהיה אכיפה עקבית ומלאה יותר, או שיבוטלו החוקים הנוגעים לחומר תועבה או לפחות יישארו בבחינת "אות מתה" כמו כמה איסורים פליליים אחרים הנוגעים לתחום המוסר".
