בערוץ הטלוויזיה, לפני הקרנת הפרסומות קריין אחד נוהג לומר: "ועכשיו נצא לקניות", חברו אוהב לצעוק "לפרסומות" ואילו מגיש שלישי מעיר בעצב ש"זה הזמן להתפרנס". מיד אחר כך מופיע לנגד עינינו בליץ של פרסומות מהירות, קטועות ובעלות מסר צרכני מבריק. מסע קניות אינפורמטיבי, שטיפת מוח מהירה של מוצרים "נבחרים". זה בטלוויזיה וזה נתון לשליטתנו - ברצוננו נצפה וברצוננו לא נצפה. ברדיו המגישים "יוצאים להפסקת פרסומות" מוגדרת, וגם בעיתון יש בדרך כלל אזורים המוקצים לכך.
וברחוב? כמעט אותו דבר אבל ללא שליטה! כשנצא מהבית מיד נצפה בכרזות ענקיות, במסע הפרסומות הרועש. מודעות הפרסום ברחובות תופחות עוד ועוד וכבר עוטפות בתים שלמים, הופכות את הסביבה לפלנטריום של פרסומות, והפעם שלא בהסכמתנו. ללא התנדבות ולא מבחירה חופשית חושפים אותנו, בחללים האורבאניים, לדפי מיידע ענקיים מתחלפים שכל תפקידם הוא לגרום לנו לקנות. פרץ המידע הזה הוא למעשה זיהום סביבתי בעל מטען אמוציונאלי, מניפולציה גלויה וסמויה שמשפיע על התנהגותנו.
ברור לכל כי החללים העירוניים: הרחוב הפתוח, הגנים הירוקים, הככרות או הכבישים המהירים הם נחלת הכלל, רכוש משותף של כולנו. במציאות מתברר כי לא כך הדברים. רחובות תל אביב ועוד רחובות אחרים בערים סמוכות לה נכבשים בהדרגה על-ידי תוספות ויזואליות שמזהמות לנו את הניקיון החיצוני, משבשות את מה שאנו רואים, משתמשות במעט הנקי שנותר לנו, לטובת מוצרים כמו משקאות, מכוניות וכו'.
שכבות מחוררות ומתוחות של משטחים ענקיים ועליהם פרסומות צבעוניות, מכסות מבנים באופן שקשה לא להבחין בהם, קשה להאמין כי מאחוריהן גרים או עובדים אנשים. כנראה שעידן ה"בנאר", השלט הקטן והצנוע חלף לו. השלט הענק המוחצן, החודר והתקיף תפס את מקום השלט העדין והרגוע. מטרת הפרסום, ויש מקומות רבים המיועדים לו, היא כמובן ליצור דיאלוג מסחרי בריא בין מוכרים לקונים, ברחובות מסחריים רצוי שיהיו שלטים בגודל הנכון שיגרו את המסחר ואף ישמשו כמראה, או ככלי המבטא את האופי האנושי הייחודי של המקום.
הבתים שאמורים היו להיות, לפחות לפי יוצריהם, כליל היופי, נעטפו בכותנות פרסומת שחודרת לראשנו שלא מרצון. לעתים הן מכסות מבנים מכוערים, או סתם מבנים ישנים שנמצאים בתהליך שיפוץ, ולעתים בנייני משרדים מודרניים וחדשים יחסית. מבנים שלמים הפכו לקופסאות פרסומת, הקופסאות הגדולות מחולקות לתת-קופסאות פנימיות ובתוכן מתגוררים או עובדים אנשים.
קנה המידה, הקצב, הפרופורציה והאימאג' של הפרסומות לא מתאים לרחוב תל אביבי, אולי בניו יורק, פריס או שיקאגו הם ישתלבו היטב עם הסביבה. אולי במקום פרסומת היו מציגים שם איזו עבודת אמנות, ציור מפורסם, צילום מוכר ובצד, לידו ובגודל יחסי לקונטקסט, מציגים את הפרסומת המיוחלת שתשנה את חיי האדם ללא הכר.
עינינו נעצרות, בוהות, נחסמות כאילו ברמזור וגורמות לנו שלא בהסכמתנו לחשוב, או לא, להתעכב. כרזות אלו יוצרות עומס ויזואלי לכל. אלו יבלות בעיניים, מכשולים שעוצרים את זרימת הראייה, זרימת תנועת הולכי הרגל וכלי רכב. בשעת שאנחנו נוהגים, רוכבים באופניים או באופנועים או סתם הולכים ברגל אנו נספוג לתוכנו מכשול צבעוני, מכת פרסומת שתפריע לנו לנהוג, לרכב באופניים או פשוט ללכת להנאתנו ברחוב הספוג ממילא בעשן ורעש המכוניות.
אין לנו ברירה אלא לקבל משהו שאנחנו לא רוצים, לקבל את הפרסומת הזקורה של מוצר שנמכר על חזיתות המבנים בשטח ציבורי פתוח. השקט הוויזואלי היחסי נרמס על-ידי כתובות ענקיות שיוצרות זיהום נוסף שמתחבר לזיהומים האחרים ברחוב ויוצרים איכות חיים שאינה איכותית כלל.