מייד אחרי כל רצח של אשה בידי בן-זוגה מועלית מחדש סוגיית המקלט לנשים מוכות ומתעורר שוב הוויכוח מדוע לקפח את חופש התנועה של קורבנות האלימות ולפגוע בפרנסתם, במקום לכלוא את הגבר האלים מאחורי סורג ובריח. עם כל החשיבות של מתן הגנה לקורבן הפוטנציאלי, רבים וטובים חשים שאין זה הכיוון הנכון, או העיקרי, או המוסרי, לטיפול בבעיה, ושהפתרון האמיתי הוא הגבלת החופש של הגורם המאיים.
מייד אחרי כל פיגוע בתוך "הקו הירוק" מועלית מחדש סוגיית גדר ההפרדה, ושוב מקבלים המצדדים בגדר במה נרחבת, בתקשורת האלקטרונית והכתובה, להציג את תביעתם להקים גדר לאורך קו זה. גם כאן מדובר בקיפוח חופש התנועה של קורבנות האלימות ופגיעה בכלכלתם, אבל במקרה זה אנו שומעים שוב ושוב על "הפתרון היחיד". המקהלה כה מתוזמרת ומתואמת, עד שלא ניתנת כמעט במה לדעה אחרת, ובעיקר גידור המחבלים במקום קורבנותיהם. עם כל החשיבות של צעדים הגנתיים, הניסיון מלמד שהפתרון הנכון, וגם העיקרי, וגם המוסרי, הוא חיסול גורם הסכנה.
מדוע אם כן הקמת מקלט לנשים מוכות נחשבת לרע הכרחי, אבל משני בחשיבותו, להתמודדות עם האלימות הגוברת, בעוד שהקמת מקלט לישראלים מוכים הפכה כמעט לדת, שכל המערער עליה נחשב לכופר בעיקר?
ההסבר נעוץ ככל הנראה בקשר הדוק ופסול בין הון-תקשורת-שלטון. "קו ברלב" הבלתי-עביר, שנבנה בתקופת מלחמת ההתשה לפני למעלה מ-30 שנה, אבל קרס ביום המבחן, כאשר האויב תקף את ישראל השבויה בקונספציה שגויה, היה מקור להתעשרות קלה של קבלנים ומתכננים, שהפיקו הון עתק מפתרון שגוי. גדר ההפרדה - אגב, שם נורא המוביל להפרדה בין דם לדם של יהודים משני צדי הקו, או לטרנספר של סוג אחד של יהודים - היא מקור לעשיית הון על-ידי גורמים שונים. אלה כופים את דעתם על-ידי שטיפת מוח אינסופית באמצעי התקשורת השונים.
מה עומד בבסיס הקשר בין המתעשרים החדשים לבין ברוני תקשורת המנצלים אמצעי שידור "ממלכתיים" ועיתונות כתובה ומגמתית, והאם כך היתה נוהגת תקשורת חוקרת ואובייקטיבית? ומה מוביל את השלטון, היודע שגדר על "הקו הירוק" אינה הפתרון הנכון מבחינה ביטחונית/מדינית/כלכלית/חברתית, להיגרר אחרי הקשר הון-תקשורת?
מחדל הגדר מצריך ועדת חקירה, אבל דווקא לגבי השיקולים להקמתה ולמיקומה, והאינטרסים הכלכליים של המצדדים בה. ועדה כזו דרושה - ויפה שעה אחת קודם - ובלבד שתחקור גם את ההנחות שהביאו להחלטה על הקמת הגדר - במיוחד בתוואי הפוליטי ונטול התועלת הביטחונית שלאורכו היא מוקמת, במקום סביב מוקדי הטרור; וכדי שתחקור את המניעים של פוליטיקאים דמגוגים מסוימים העושים אותה קרדום לחפור בו, ושל קבלנים שעתידים להתעשר ממנה, ואת קשרי הגומלין ביניהם; ושתתייחס לא לדברי מבקר המדינה על ביצוע כושל של החלטה מוטעית, אלא לעצם ההחלטה השגויה שנעשתה מתוך כניעה ללחץ של ציבור מודאג, של בעלי נגישות לתקשורת, ושל שרלטנים המנסים להפיק הון מכך. דווקא נושא הגדר מהווה הוכחה לאפשרות לחסוך מיליארדים בתקציב הביטחון ולהפנותם לביטחון אמיתי ו/או לחינוך, לבריאות ולמשפחות החד-הוריות.
"והוא בונה חיץ, והינם טחים אותו תפל... והנה נפל הקיר, הלוא ייאמר אליכם: איה הטיח אשר טחתם?" [יחזקאל (י"ג, 10-13)]. "חיץ" בלשוננו הוא "גדר ההפרדה". "איה הטיח אשר טחתם?" היא השאלה של ועדת החקירה שתצטרך במוקדם או במאוחר לחקור נושא זה של "מחזה שווא" ו"מקסם כזב" (שם, י"ג, 7) הקרוי גדר. למעשה מדובר בעגל הזהב התורן, אותו עגל שנבנה במיטב כספו של עם ישראל המודאג, ואשר הוצג בפניו על-ידי אהרון הכהן כ"אלה אלוהיך ישראל" (שמות, ל"ב, 4). נזכרתי בדברי הנביא יחזקאל לנוכח דרישתם הבלתי נלאית של גורמים שונים להמשיך את השקעות העתק בפיל לבן זה, ואף להזיזו אל "הקו הירוק" כדי לקבוע גבול מדיני ולא ביטחוני, ומצד שני עקב שתיקתם מול הבזבוז האדיר של כספים, שיכלו למנוע את קריסת מערכות החינוך, הבריאות והרווחה.
