פעמים רבות לאחר פיגועים נשמעת מפיהם של דוברי הצד השמאלי של המפה הפוליטית טענה, כי תגובה קשה תהיה בחזקת מעשה ה"בא מהבטן", מעשה של נקמה, בעוד שהבלגה, הימנעות מתגובה, תהיה בחזקת מעשה רציונלי ומחושב. הטענה כי תגובה קשה היא בחזקת נקמה יש בה מן האמת, שכן נקמה היא תגובה שכנגד על עוול שלדעת פלוני נגרם לו, הנעשה גם אם אין בו תועלת מיידית וברורה מאליה. אולם הטענה כי היא אינה רציונלית חותרת תחת עצם הלגיטימיות של קיום זרועות ביטחון ושלטון חוק.
מקרה המבחן בו נשתמש יהיה התחום הפרדיגמטי ביותר בו מדינה מפעילה כוח: מערכת המשפט וסמכויות הענישה. פילוסופים פוליטיים רבים ניסו לספק בסיס רציונלי לענישה המשפטית, כך שלא תראה כנקמה גרידא. אולם דיון קצר במערכת החוק והמשפט ידגים בבירור כי נקמה היא חלק יסודי ובסיסי בה. ואם הדבר נכון במערכת המשפט, שהיא מערכת פנימית העוסקת ביחס שבין המדינה ואזרחיה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במערכה אלימה בינלאומית, העוסקת ביחסים שבין מדינה למדינה, בין אזרחי מדינה אחת לאזרחי מדינה שניה.
הטענה הנפוצה ביותר של פילוסופים פוליטיים רציונליסטיים ביחס לענישה היא כי אנו מענישים ללא כל כעס (כלומר ללא רצון בנקמה) בכדי לעשות שירות לחברה, להועיל לה. למשל ניתן לטעון כי איננו מענישים אלא מרחיקים פושעים מהחברה כדי שלא יוכלו לפשוע, או כי אנו מרתיעים פושעים פוטנציאליים אחרים על-ידי שימוש בכוח ושלילת זכויות מהעבריין. תמיד כאשר אנו מנמקים בצפייה קדימה, אנו לכאורה על קרקע רציונלית, שכן אנו מתאימים באופן מובהק אמצעי לתכלית עתידית בה אנו חפצים (במקרה זה הפחתה בכמות פשע מסוים).
יש בטענות אלה ממש ואין לבטלן, אלא שאין הן מספרות את כל הסיפור. ישנה הצדקה רציונלית לחלוטין להענשת פושע בזכות מה שנראה במבט שטחי כשייך לעבר בלבד, כלומר, לנקום בו את נקמת הקורבן. הצדקה זו מתקבלת אם מרחיבים את היריעה ומעמיקים מעט את הבדיקה עד ליסודות עליהם עומד היחס שבין המדינה לאזרחיה. כאשר מורחבת היריעה ומעמיקים הטיעונים מסתבר, כי לא רק זכותה של המדינה לנקום בשם הקורבנות אלא חובתה, ומה שמצטייר כנקמה בלבד על פשעי העבר הוא אחד מהיסודות החשובים לשמירת היחסים התקינים שבין האזרח למדינה כאשר מדובר בזכות שהאזרח מעניק למדינה להפעיל כוח. כלומר, נקמת המדינה על העוול שנגרם לאזרח יצטייר כחובתה כלפיו וכבסיס ויסוד אופי היחסים העתידיים שבין האזרחים למדינה.
מדינה היא הגוף השלטוני אשר בידיו הסמכות להפעיל כוח, כוח אשר למעט במקרים חריגים וקיצוניים, האזרח מוותר עליו לטובת הפעלתו המוסכמת על-ידי המדינה. זוהי המשמעות הבסיסית ביותר של קבלת עקרון החוק. החוק מגדיר מהי הסמכות ומתי מצויה הזכות בידי המדינה (ולעיתים נדירות האזרחים) להפעיל כוח על-מנת לספק הגנה לאזרח. זהו אחד מעקרונות העל של מדינה דמוקרטית.
ההתאגדות המדינית באה להחליף מצב בו לכל איש חוק שהוא קובע לעצמו, מה שהיה קרוי בעבר מצב של מלחמת הכול בכל. במצב זה הסמכות והזכות להפעיל כוח נתונים לשיקולו של כל אדם פרטי, וכל אדם משמש בו כמדינאי, שופט ומוציא לפועל.
ניקח מקרה היפותטי: אדם רוצח ראש ממשלה מכהן. הוא לעולם לא ירצח או יפשע יותר. אף אחד אחר לא ירצח ראש ממשלה אחר. האם לא נעניש אותו? ודאי שכן. נעניש אותו במלוא החומרה, גם אם אין במעשה זה כל תועלת עתידית. כלומר, אנו מענישים אותו בשל העבר בלבד. תיאור זה מתאים ללא ספק למושג הנקמה.
כיצד ניתן להסביר את הנקמה החוקית? מדוע נקמה שכזו היא רציונלית? באופן הפשוט ביותר: בשל הקשר ההדוק שלה למושג הצדק. כאמור, המערכת החוקית באה להחליף מצב בו האדם עושה לעצמו חוק. על מנת שאדם יחוש בנוח בוותרו על כוחו והענקת הסמכות להשתמש בכוח למדינה, עליה ליצור מערכת חוקים שבה יחוש שלפחות ברוב המקרים החשובים המדינה מפעילה את כוחה באופן שיספק את צרכיו, מטרותיו וחוש הצדק הטבעי שלו. משמעות העניין היא כי הנקמה עצמה היא תכלית משפטית שעל המערכת לממש.
לשם הדגמה ניקח מקרה היפותטי נוסף. אדם שבתו נאנסה לעולם לא יוכל לפצות אותה או את עצמו. בניגוד למקרים שבהם פיצוי אפשרי, בהם מידת העונש ברורה, במקרה הנוכחי הרצון להשיב דווקא מנה אחת אפיים מוצדק מאופי הפשע. במצב של מלחמת הכול בכול עומדות אפשרויות רבות לאב. הוא יכול להגיב על-ידי ענישת משפחת האנס, על-ידי פגיעה ורצח האנס עצמו, על-ידי השמדת רכושו, ועוד.
במצב המדיני אפשרויות הענישה של המדינה מוגבלות למדי. מובן שבמצב זה יש יתרונות, הברור שבהם היא העובדה כי גם אם מדובר באדם חלש, עדיין הוא יכול לזכות לצדק שלא היה זוכה בו במצב הטבעי. ובכל זאת כל שהוא יכול לצפות לו הוא כליאה לזמן מוגבל של האנס. הענישה במקרה זה היא קלה בכל מקרה לדעתו ואין כאן בשום אופן 'עין תחת עין', כלומר מידה שווה של סבל או פיצוי הולם.
מבחינת אותו אב, גם אם לעולם לא יהיה יותר מקרה אונס כלשהו, על הפושע להיענש במלוא החומרה. זוהי מידת צדק אלמנטרית. המדינה היא שלקחה על עצמה לדאוג לכך שאותו אב יקבל לפחות מידת מה של הצדק הטבעי אותו הוא דורש. הרי ברור כי מישהו חייב להיענש כאן מבחינה אובייקטיבית, שכן היה כאן פשע ופגיעה קשה וברורה בחפים מפשע. בדיוק לשם כך מקימה המדינה מערכת חוק, משפט, אכיפה וענישה. הענישה רק על העבר, מבלי הסתכלות על העתיד, היא נקמה על פשע שנעשה. נקמה זו היא מעשה מובהק של צדק, שהוא כל כך בסיסי בעינינו, עד שכמעט ונעלם מעינינו שהוא מעשה מוסכם של נקמה (מושג הנתפש בדרך כלל - באופן מוטעה - כמעשה של רגע, ללא מחשבה תחילה).
במידה והמדינה באופן שיטתי לא תספק את מידת הצדק הראויה, למשל על-ידי אי חקיקת חוקים נגד אונס, אי אכיפה, הקלה רבתי בעונשי אנסים וכיוצ"ב, יראו עצמם הנפגעים, הקורבנות, פטורים מחובתם להפקיד את סמכות הענישה בידי המדינה. אז ייקח אותו אב את החוק לידיו, ויעשה שפטים בפושע במו ידו.
מכאן יוצא שהנקמה, אפילו במערכת הפלילית, היא חובתה של המדינה. על המדינה לנקום על נרצחיה, נאנסיה ונפגעיה, גם אם הדבר לא ירתיע או לא יפחית את מידת האלימות (וברור שהדבר אינו כך ולאופי הענישה ורמת האכיפה קשר מובהק לכמות הפשע). זהו חלק מההסכם הלא כתוב של האזרח עם מדינתו, הסכם שמתוקפו מוסדר השימוש הלגיטימי בכוח.
מה שהוא חובת המדינה מכורח הסכם עקרוני של המדינה עם אזרחיה אינו יכול להיות לא רציונלי, אלא אם כן יטען מאן דהו כי מושג ומוסד המדינה בעצמם, הרעיון של הסדרת השימוש הלגיטימי בכוח לטובת הכלל, הוא עצמו לא רציונלי. אמנם יש מין כאלה אנרכיסטים (למשל מיכאל בקונין), אך הם כל כך לא נורמטיביים וכל כך לא מציאותיים, עד שאין לקחת אותם ברצינות.
מנגד עומדת מידת הרחמים. מידה זו, בהקשריה הנכונים, מעידה ללא ספק על גדלות נפש ואופי טוב. אלא שכאשר הפכה לערכית ונורמטיבית בקרב שופטים (ואנשי שמאל רבים, כלומר בפוליטיקה), היא הופכת למידה מגונה. דווקא כאן ניכר השימוש המופרז ברגש על חשבון חשיבה רציונלית הכוללת העמדת תכליות והתאמת האמצעים להם, כמו גם חוסר הבנה בסיסי ביחסי אזרח-מדינה וחשיבה פוליטית.
כפי שכבר מובן, השימוש המוגזם במידת הרחמים בהקשר משפטי ופוליטי, מעבר לכך שהוא מעודד פשיעה ונטילת סמכויות דווקא בקרב הפושעים (אנו מפשיטים ומתעלמים מכך כאן כפי שהתעלמנו קודם לכן מכך שהענישה החמורה מרתיעה את הפושעים), הוא עוול ועומד כנגד ההסכם העקרוני ביותר של האזרח עם המדינה, שהוא כאמור הסכם הכולל את מקור תוקף הסמכות לשימוש בכוח.
כאן מגיעה נקודה עדינה שיש לבררה. מרגע שהופקע השימוש בכוח מן האזרח לטובת מוסדות המדינה, הפשיעה הופכת בהכרח לעניין ציבורי. קודם לכן הפשיעה הייתה עניין פרטי. פלוני גנב מאלמוני ובתמורה עשה אלמוני לפלוני כך וכך. אין זה עניינו של איש מלבד הנוגעים בדבר. אולם מרגע שהופקדה הסמכות להעניש ולאכוף חוקים בידי המדינה בעזרת ובזכות מערכת חוקית, כל עבירה על החוק היא עניין ציבורי.
זאת משום שהחוק מגדיר את הנורמות הציבוריות שעל כל אחד ואחד לציית להן, ובמקרה בו אזרח אינו מציית, המדינה מתחייבת כלפי שאר האזרחים שכן מקיימים את החוק, להפעיל נגדו את הכוח שהופקד בידה. אין זה משנה אם סלח מישהו לאונס בתו (או אפילו אם סלחה הבת) באופן אישי. במצב המדיני הפשע והעונש הם עניין ציבורי ועל המדינה להענישו למרות הסליחה.
משום כך מידת הרחמים פוגעת אנושות במערכת החוק ואין לה מקום בתחום החוקי שאינו תחום של צדקה אלא של צדק. אם המערכת המשפטית תתנכר לחובתה הציבורית כלפי הקורבנות ותרחם יותר מדי על הפושעים, תתבטל ממילא בעיני האזרחים זכותה להענישם בכלל, ותוקף הסמכות לשימוש בכוח ישוב, אם לא נורמטיבית אזי למצער מבחינה סוציולוגית (ויש לכך דוגמאות היסטוריות רבות), לאזרחים. כלומר, הם ייקחו את החוק בידיים.
יש לציין, כי אם הדבר נכון במערכת הפלילית, על אחת כמה וכמה הוא נכון במערכת הבינלאומית כאשר זו גולשת לאלימות. המדינה חייבת להגיב באופן מיידי, נחוש, התקפי וקשה כנגד פגיעה בחיי אזרחיה, אחרת היא תעמוד במצב המסוכן שבו זכותה להפעיל כוח תתערער בעיני האזרחים, שרובם דורשים תגובה לא רק כלקח לעתיד, אלא גם כעונש על הפשע שנעשה. המדינה מחזיקה מוסד שלם (צבא) בדיוק למטרת הפעלת כוח כנגד גורמים חיצוניים בעת הצורך, ואמצעיה וזכויותיה בהפעלת הכוח רבות וגורפות יותר מאשר במערכת המשפטית. ספק למשל אם בית משפט היה יכול לאשר פעולות צבאיות רבות ומוצלחות שנעשו בעבר. כך שמה שנכון בתחום הפלילי נכון שבעתיים כאשר מדובר בחובת המדינה להפעיל כוח כנגד גורם חיצוני.
מול טיעון זה עומדת לרוב הטענה כי תגובה חריפה תביא לעוד יותר שפיכות דמים. זהו טיעון בטל לא רק אמפירית אלא גם מראש, אפריורי. אמפירית משום שמוכח הן היסטורית והן פסיכולוגית שדווקא ההימנעות מתגובה היא המחזקת את התוקפן, ובמיוחד אם הוא חלש יותר. אפריורי משום שאם המדינה אינה יכולה לנצח במלחמה ולהגן על אזרחיה, שוב האזרחים יורשים את זכותם להפעיל כוח באופן אישי ולהגן על עצמם.
אם שוב נערוך אנלוגיה למשפט הפלילי, נדמה אנס הטוען על דוכן העדים כי אם יענישו אותו ידאג לכך שיהיו עוד ועוד מקרי אונס, רבים הרבה יותר, והשופט ייתן לו ללכת בטענה כי הוא מעדיף שיהיו פחות מקרי אונס מאשר להעניש את הפושע. ניתן לחשוב על דוגמאות רבות דומות, כולן מובילות לאותה מסקנה.
איום של פושע כי תגובה תביא לעוד פשע, אינה יכולה להוות סיבה, כל עוד המדינה ממלאת את התפקיד אשר לשמו הוקמה, להקל בעונשו. אם המדינה תקבל את הטיעון הגלום באיום, אזי היא מחזירה באחת את הכוח ואת הסמכות להפעילו לכל אזרח ואזרח, משום שהיא מונעת מהם את הגנתה בהכריזה שאינה מסוגלת לאכוף את החוקים במידה מספקת.
אדם הקורא שלא לספק את חובת המדינה כלפי אזרחיה ממילא מערער על המושגים של מדינה ואזרח. אדם הטוען כי נקמה על מעשי טרור (למשל פגיעה קשה ומיידית בפלשתינים הקשורים בטרור, כולל המנהיגים) היא מעשה לא רציונלי קובע כי הפקדת הכוח של האזרחים בידי המדינה היא מעשה לא רציונלי. מובן מאליו שאם אותו אדם מקבל את סמכות המדינה להפעיל כוח אזי הוא מצוי בסתירה.
הסיבה שסתירה זו אינה בולטת אינה רק מידת הרחמים שהשתרשה, אלא גם משום שמושג הפעלת הכוח הלגיטימי של מדינה עבר תחת מכבש אוטופיזם וחלומות גן עדן עלי אדמות הקשורות בתיאוריות ליברליות מודרניות שהפכו רווחות. יש לשרש דמיונות שווא אלה ולהכיר בעובדה שהפעלת כוח בהתאם לנורמות החברתיות של חברה נתונה משמש כמקור סמכותה של המדינה, ובלעדיו לא רק שהיא עתידה לקרוס, אלא שהמדינה עתידה להיות המפלט האחרון דווקא של הפושעים, העבריינים והגורמים הלא מוסריים ביותר בחברה.