נוח לחשוב שעצמה ביטחונית מביאה לרגיעה ולהתפתחות כלכלית.
האומנם?
מזה שנים טרחו ראשי המדינות להעצים את צבאן על חשבון השקעות בחינוך, תשתיות, כלכלה, תרבות, תחבורה ובעצם כל מה שעשוי להיות לרווחת התושבים.
אולם, ההיסטוריה שבה והראתה כי עוצמה ביטחונית ללא עוצמה כלכלית, היא גזר דין מוות על המדינה בפרספקטיבה היסטורית.
דוגמאות שחוזרות על עצמן, הן מדינות כדוגמת ברית המועצות לשעבר, עירק, לוב, קובה, פאקיסטן, סוריה, אפגניסטן ועוד רבות אחרות, שזנחו את הכלכלה "לטובת" היתחמשות והפיכת המדינה לארסנל ומצבור נשק.
ישראל הינה המדינה הדמוקרטית אולי היחידה בעולם, שעונה על קריטריונים דומים אלו, המאפינים מדינות דיקטטוריות וקומוניסטיות.
כבר בשנות ה-80 הוכיח אמברגו הנפט כיצד עוצמה כלכלית מאפילה על עוצמה ביטחונית. בלי נפט אין צבא.
בשנות ה-90 החלנו שינויים גלובליים בעולם כולו שגרמו למגמות שונות להתנקז לצומת אחד, ולראות כי העוצמה הכלכלית על כל מרכיביה, היא נכס לאומי ביטחוני.
מה האיץ זאת?
- הטכנולוגיות הפכו ליותר זמינות, דבר שעודד תקשורות בינלאומיות.
- זמינות הטכנולוגיות כמו: שיחות ועידה, דואר אלקטרוני, יכולת העברות מידע רב ומחשבים ניידים זולים, הוזילה משמעותית את עלויות התקשורת הבינלאומית.
- הקלות במערכי יבוא ויצוא מבחינת הסכמים בינלאומיים המקצרים הליכים.
- בועת ההיי-טק שהצעידה את העולם כולו לקדמה טכנולוגית מוכחת.
- התפתחות וגידול של מאות אחוזים בסחר הבינלאומי.
- מאמצים מדיניים לסילוק חסמים כלכליים בין מדינות.
אך טבעי הדבר, שהמדינות שחותמות על הסכמי סחר כאלו או אחרים, ידאגו לאינטרסים של היצרנים המקומיים. זאת, על מנת למנוע פגיעה מצד היבוא, ומניעת השתלטות מונופולים וקרטלים רב לאומיים על כלכלת המדינה.
המדינות "החכמות" עיגנו בהסכמי הסחר רגולציה תומכת הנשענים על שני מרכיבים עיקריים:
1) יצירת פוקוס של הסכמי סחר עם העדפות בין מדינות - מצב שאינו מפותח דייו אצלנו
2) נפטרים מהרגולציה המקומית. לא עוד מונופול של חברת חשמל או בזק, אלא שוק חופשי.
אנו תקועים כבר שנים עם הפרטה שרק מדברים עליה, עם הבטחות לצמיחה כלכלית שכבר לא מדברים עליה, ובעצם מאבדים את השוק העולמי שיכול לעודד צמיחה אצלנו.
מעבר להפרטה אנו תקועים עם פיקוחים מסוג אחר המנסים להכניס תחרות נגד מונופולים מצד אחד, ומחסלים את התהליך מצד שני. קשה לנו להפרד מהעבר הסוציאליסטי שלנו ומחברת העובדים הקורסת.
הכבלים "שעובדים" עלינו בגלל מונופול הרשיונות בברכת הממשלה, בזק שמרמה אותנו במחירים המופקעים והפרסומות המטעות, או למשל הטלוויזיה המסחרית.
ערוץ 2 בנה את עצמו כמונופול תקשורתי, שהכניס את ענף התקשורת לסחרור כלכלי עם מחירי פרסום בשמים, ומשכורות גבוהות עוד יותר. ובעצם, יצרו סטנדרט תשלומים שאף גוף חדש אינו מסוגל להתחרות איתם, וקריסתו הכלכלית של כל מודל כלכלי תחרותי די צפוי.
הממשלה אישרה תחרות בדמות ערוץ 10, שבעצם נועד לכשלון עוד בטרם הצליח להתרומם. בשני המקרים התנה הרגולטור את מתן הרישיונות בהשקעות של X דולרים בהפקות, וקבעה גם את סוג ההפקות, מחירים וכמות פרסומת.
בעצם, אנו רואים שהרגולטור הכתיב לוח משדרים המושתת על כסף ושעות.
תהליכים אלו בארץ, לצערי, אינם קיימים.
אנחנו מולעטים השכם והערב במנטרה, שאם נתחמש, נפרוץ. כל תקציב התשתיות שלנו מושפע מהעצמת הביטחון, עידוד הפילנטרופיה של שכבות אוכלוסיה רבות, והשענות על תקציב מצטמק לסוגיה השונים והרבים, וריכוז הכלכלה בידי אחוז קטן של תעשינים ואנשי עסקים.
שוכחים, שבעצם השוק שלנו הוא שוק זניח במושגים בינלאומיים, וכי המגמה היום היא שוק תחרותי עולמי.
אם אנו רוצים להצליח ולצאת מהביצה הכלכלית, אנו חייבים לתת לשוק "לשחק" על-פי כללי הכלכלה העולמית, ולפעול למען ייחודו ובידולו.
נקודת היתרון היחסי שלנו אינה בתחום הייצור או החקלאות. אלו תעשיות עתירות כ"א שהם נטל קבוע לכלכלה יצרנית. אין לנו גם יתרון לגודל כמעט באף תחום, למעט הידע הביטחוני. אין תימא איפה, שיצרנים מעבירים מפעלים שלמים למדינות בהן עלות כ"א היא זולה.
היתרון היחסי שלנו הוא בידע הרב שנצבר בתחום הביטחון והטכנולוגיה, ומההון האנושי העתידי.
לכן, המדינה צריכה לתרגם את ההון האנושי לצמיחה כלכלית.
המדינה צריכה באופן מיידי להוריד את תקציב התמחוי שהרגיל אנשים לא לעבוד ולקבל מהמדינה, לסלק את העובדים הזרים שתופסים 300 אלף משרות במדינה שיש בה "אבטלה". 300 אלף עובדים זרים, הם 300 אלף מקומות עבודה אבודים. להעלות מיידית את תקציב החינוך, ולהשקיע את כל מה שיש לנו במשאב היקר ביותר, והוא דור ההמשך.
הילדים שלנו.
השקעה בהם, יכולה להפוך אותנו למעצמת ידע, כי תשתית של ידע ברמות גבוהות ביותר כבר יש. טיפוח ופיתוח ההון האנושי יוכל לגרום לצמיחה כלכלית ובעקבותיה לעצמה אסטרטגית וביטחונית.
הון אנושי מפותח, יכול להפוך ליתרון יחסי עולמי.
ממשלת סינגפור למשל, הבינה את הפוטנציאל הטמון בהעצמת הידע הלאומי וההון האנושי. מכיון שההון האנושי שם הוא לא ברמות גבוהות, החליטה הממשלה "לקנות" ידע חיצוני, על-ידי תגמול ביד נדיבה מאד כל מי שיעביר ידע לסינגפור. תוך מספר שנים קטן, הפכה סינגפור לאחת מהמדינות בהן כל חברה לאומית שמחשיבה את עצמה, פתחה שם מרכז.
לקופת המדינה המדולדלת שלנו, בניגוד לסינגפור העשירה, אין משאבים כלכליים. מחיר ההון יקר ואין אפשרות להיכנס לתחרות כלכלית עולמית.
הממשלה צריכה, להפסיק להפריע לכוחות המשק החופשיים, לבטל את כל המונופולים הקיימים שמוצצים את כספנו כערפדים, ולהשקיע את כל מה שניתן בהון האנושי הקיים והעתידי.
ילדינו.