הסאגה הבלתי נגמרת של "גדר ההפרדה" היא מסחררת ממש: משמשים בה בערבוביה גמורה אינספור טיעונים וטיעונים שכנגד, בחישות פוליטיות, אינטרסים כלכליים ו"תוואים" הנולדים, מזדקנים ומתים בן-יום. הפנינג.
בתוך כל ההמולה, ובמידה רבה בשל הערפול שהיא יוצרת, מתחמקת מהשיח הציבורי עובדה פשוטה אך בעלת חשיבות עליונה: אריאל שרון, הפוסק האחרון בענייני הגדר, כלל אינו מעוניין בה; הוא אינו מעוניין בה מפני שהיא מנוגדת לחלוטין להשקפותיו הביטחוניות והמדיניות.
למי שהספיק לשכוח: באופן מסורתי, התנגד ראש הממשלה לגדר ורק לפני כמה חודשים, לפתע פתאום, חל "מהפך" דרמטי בעמדתו והגדר הפכה במוצהר ל"בן יקיר לי" שלו; לעניין ש(כמעט) שווה לריב עליו עם האמריקנים.
הבנת ה"פליק פלאק" (לכאורה) שביצע שרון בעמדתו דורשת בדיקה של יחסו העקרוני כלפי הגדר; יחס זה מושפע מה"אני מאמין" הביטחוני והמדיני של ראש הממשלה.
ה"אני מאמין" הביטחוני של שרון מבוסס על התפיסה לפיה את האויב יש להכות עמוק בשטחו, תוך עשיית שימוש ביתרונותיו המסורתיים של צה"ל - יוזמה, תעוזה ודמיון - וניצול יתרון ההפתעה, במידת האפשר. כך היה לאורך הקריירה של שרון כולה: מקרבות לטרון במלחמת העצמאות, עבור לפעולות התגמול של שנות ה-50'; קרבות אבו עגילה-אום כתף במלחמת ששת הימים; להיטותו לצליחה ואיגוף במלחמת יום הכיפורים והניסיון השאפתני ליצור "סדר חדש" בלבנון ב-82', וכלה בפשיטות ובסיכולים של ימינו אלה.
תפיסתו ה"וינגייטיאנית" של ראש הממשלה עומדת בניגוד גמור להגיון הפסיבי-ספגני עליו מושתתת הגדר ה"ביטחונית". גדר כזו היא זרה לחלוטין לאמונות ולערכים בהם מחזיק שרון באופן עקבי, זה עשרות שנים. קשה להאמין כי בגיל 75, ולאחר קריירה של עשרות שנות עשייה ביטחונית, שינה שרון את אמונותיו וערכיו מן הקצה אל הקצה. על כל פנים, כותב שורות אלה לא נתקל עד כה בהוכחה משכנעת לכך שראש הממשלה אכן עבר מהפך קונספטואלי כזה.
במישור המדיני, שרון בולט - ולא מהיום - בנטייתו לשמור היטב על קלפיו: הוא לא מוכן לחשוף את היקף הוויתורים שיסכים להם אם וכאשר האפיק המדיני ישוב להיות אקטואלי; ובכלל, לא מעט כבר נאמר ונכתב על שתיקתו של שרון, שתיקה השווה זהב מבחינתו, הן ביחסיו עם הממשל האמריקני והן ביחסיו עם הציבור הישראלי.
מה הקשר לגדר? לכאורה מיקום גדר ההפרדה אינו אומר דבר על היקף הוויתורים שראש הממשלה יסכים להם בעתיד: רק לכאורה. צריך אדם להיות תמים מאוד כדי להאמין שמיקום הגדר אינו מהווה אמירה מדינית ברורה (בחישות פוליטיות, כבר אמרנו...?). ראש הממשלה יודע גם שעם השלמת הגדר יהיה עליו להתמודד עם לחצים פנימיים וחיצוניים גוברים להסיג את צה"ל אל צידה הישראלי של הגדר (אחרת, היכן ה"הפרדה חד צדדית"?) ולהתבסס עליה כעל מערכת הגנה עיקרית מול הטרור הפלשתיני.
התפתחויות כאלה מנוגדות לזהירות המופלגת שנוהג ראש הממשלה ביחס לכוונותיו המדיניות; שוב, עד כה לא נראה כי שרון עבר מהפך בהרגליו עתיקי היומין.
"קמפיין הגדר" המוצלח, והשיח הציבורי הנרחב שהתעורר בעקבותיו, הציבו את מתנגדי הגדר - וראש הממשלה ביניהם - בעמדה ציבורית לא נוחה. רבים בציבור הישראלי משוכנעים כיום כי הגדר היא תנאי הכרחי להתמודדות מוצלחת עם הטרור הפלשתיני וכי מי שמסכל את השלמתה מסכן את חיי האזרחים פשוטו כמשמעו. במצב שנוצר, שרון לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שמתנגד לגדר ומפקיר את ביטחון האזרחים; מאידך, כאמור, הוא מתנגד לגדר.
כיצד יכול ראש הממשלה ליישב בין צרכיו הפוליטיים לעקרונותיו, בין שמירה על הפופולריות הגבוהה שלו לבין היצמדות למה שנכון לעשות בעיניו? הוא מזמין קצת לחץ אמריקני.
כשמדברים על "לחץ אמריקני" כדאי לזכור שמדובר במושג הקשור בזירה הפוליטית-פנימית הישראלית, לא פחות משהוא קשור במציאות הקונקרטית של יחסי ישראל-ארה"ב, ודוגמאות לכך לא חסרות. הקלאסית שבהן היא כמובן המניפולציה המוצלחת שביצעה מפלגת העבודה בדעת הקהל ערב בחירות 92' תוך שימוש בעניין הערבויות - ובתמיכת ממשל בוש האב, שהיה מעוניין "להיפטר" מממשלת שמיר.
היכולת האמריקנית ללחוץ על ישראל קטנה מכפי שמקובל לחשוב. היא מוגבלת על ידי שיקולים אסטרטגיים הנוגעים ליחסי שתי המדינות, על ידי שיקולים פנים אמריקניים ועל ידי נכונותה של ישראל "להילחץ" בעניין העומד על הפרק (שהיא בין השאר נגזרת של חיוניות העניין בעיני ישראל).
ראש הממשלה משתבח, כנראה בצדק, ב"הבנות אינטימיות" שהשיג עם הנשיא בוש; בוש, מצידו, אינו מעוניין להסתבך במריבה עם שרון על התוואי המדויק של הגדר, בוודאי לא במריבה מתוקשרת היטב.
למרות הרעש הציבורי והבינלאומי, בסופו של יום הגדר היא עניין צדדי למדי במדיניות החוץ האמריקנית: אמת, ההתקדמות (האיטית) בהקמת הגדר מעוררת התנגדות ערבית ו"מזמינה" לחץ אמריקני מסוים בעניין. אבל - הסיכויים לפריצת דרך מדינית דרמטית אינם נראים גבוהים בשלב זה; בכל מקרה, סוגיות אחרות (פליטים, התנחלויות, ירושלים) יהיו אבן נגף להסדר ולא הגדר, שאת התוואי שלה ניתן לשנות בנקל בכל עת; קשה גם להאמין שבוש מוטרד, כרגע או בכלל, מכך שהגדר תנתק כמה פלאחים מכמה עצי זית. ממילא גם ללא הגדר יכולתם של הפלשתינים לנוע בשטח מצומצמת ביותר, ובכל תוואי של הגדר ניתן יהיה למצוא את הפתרונות שיאפשרו את מעבר הפלשתינים דרכה.
שנה וקצת לפני הבחירות לנשיאות, הדבר האחרון שבוש זקוק לו - בוודאי לאור היחלשותו בסקרים - הוא להסתבך בעימות מתוקשר עם שרון על עניין הגדר ולעצבן את יהודי ארה"ב, את דעת הקהל האמריקנית הפרו ישראלית בחלקה הגדול ואת תומכי ישראל בגבעת הקפיטול.
השאלה המתבקשת, לכן, היא: האם ייתכן ש"הלחץ האמריקני" בעניין הגדר הוא חלק מן "ההבנות האינטימיות" שבין שרון ובוש? אחרי הכל, ראש הממשלה נגרר לבניית הגדר על כורחו, והאמריקנים - השקועים עד צוואר בבוץ העיראקי - חשים צורך לשלם לערבים במטבע מדיני כלשהו. במצב זה, שרון מעוניין להילחץ ובוש מעוניין ללחוץ (אבל בעדינות).
אם עד לפני חודשים אחדים ניתן היה לתקוף את ראש הממשלה על "מחדל הגדר" תחת כל עץ רענן, כעת מדובר במשימה קשה הרבה יותר. "אני מעוניין בגדר", אומר ראש הממשלה למתנגדיו ולציבור ונאנח, "אבל הלחץ האמריקני כבד, כבד מאוד - ואינני מוכן לסכן את היחסים המיוחדים שבניתי עם הממשל בגלל הגדר. עם כל חשיבותה של הגדר, ההבנות שהשגתי עם הנשיא בוש חשובות יותר"; במילים אחרות, הנשיא האמריקני מוציא עבור ידידו הטוב, ראש ממשלת ישראל, את הערמונים הפוליטיים-הפנימיים מהאש (ואגב כך בולם את פיו של חיים רמון - ואין זה דבר של מה בכך לבלום את פיו של חיים רמון...).
גם בוש, כמובן, מרוויח מהמצב: הוא לוחץ על ישראל , ונתפס בעיני הערבים כמאוזן מעט יותר במדיניותו המזרח תיכונית - ולא לוחץ עליה, ונתפס בעיני דעת הקהל האמריקנית של שנת בחירות כאיש התומך ב"טובים". שרון - שכבר הוכיח לא פעם שהוא מוכן לעשות הרבה בשביל חברים - אינו מקשה על בוש. הוא עושה כמיטב יכולתו למזמז את הקמת הגדר ואינו מפעיל לובינג נמרץ במיוחד בוושינגטון בעניינה, כפי שראשי ממשלה ישראלים יודעים לעשות כשצריך.
ראש הממשלה שמח לעשות את הג'סטה הקטנה הזאת כלפי הנשיא ומשלם בשמחה במטבע הגדר כדי לסייע לידידו הטוב ג'ורג'.
כשזה נהנה וזה אינו חסר, אל תתפלאו ששרון יושב על הגדר.
