אחת ההסכמות הרחבות על בימת הנואמות בכנס "הזכות להגנה חברתית" שנערך בבר אילן לפני מס' שבועות, היתה לגבי חשיבות הפוליטיזציה של המאבק. פוליטיזציה, לא בבחינת ימין-שמאל אלא חיבור למכנה משותף חברתי רחב שמאחד הרבה מחברי וחברות הכנסת, ומינוף המאבק דרכם.
ויקי קנפו, גדלה כמו כולנו באמונה שפוליטיקה זה "מלוכלך", פוליטיקה זה "לא לנשים". ניתן אולי לומר שהחינוך הפטריאכלי של כולנו - ויקי, יועציה ושותפותיה למאבק - הכריע את מאבק האמהות למשפחות חד הוריות, מיקם את ויקי כמנהיגת המאבק במקום שיעדה לה הפטריאכליה מאז ומתמיד - במקומה החברתי של ה"אישה".
מדוע "אישה" במרכאות? כי ויקי נפלה על תפקידה כאישה, לא על היותה אישה. ויקי וכולנו.
היו הרבה שחקניות במאבק הזה. אחת מהן היתה למשל שתי"ל. שתי"ל עושים עבודת קודש חברתית מצוינת, אולם הם ארגון. לארגונים (גם ובעיקר ל-NGO's) יש אגו. כשיש אגו - יש "פוליטיקה".
כשיש "פוליטיקה" - אין חבירה לדרגים פוליטיים מעשיים שיכולים למנף את המאבק. הייעוץ האינטנסיבי לויקי, ייעוץ קצת חונק מידי שלא אפשר לקולות אחרים להשפיע עליה, היווה את תחילתו של כדור השלג הזה שהתגלגל והפך לאידיאולוגיה של "מאבק שקט בלי פוליטיקאים". כשיגיע זמנו של הפוסט-מורטום, אני חושבת שחשוב ששתי"ל יעסקו בסוגיה הזו, למען המאבקים החברתיים הבאים ועבור כולנו - שעינינו נשואות אליהם, לעיתים בהערכה והערצה ולעיתים כמו במאבק האמור - במידה של חוסר אונים ותסכול.
חשוב לי לציין בהקשר זה ששתי"ל ראויים לשבח רב על דחיפת המאבק והגיבוי המעשי והרעיוני שנתנו לו - הביקורת היא בבחינת ביקורת בונה, שעניינה הכנסת גורמי יעוץ נוספים למטה המאבק והתנסות בגישות שונות למאבקים שונים.
שחקניות נוספות היו הקבוצות הפמיניסטיות. קשה היה לשלב ידיים עם שתי"ל - ניתן היה לשתף עימם פעולה אולם הם התוו את הדרך. הקבוצות הפמיניסטיות, שרואות בויקי ומאבקה את הדבר הכי נכון שקרה כאן בעשורים האחרונים, קצת התבלבלו מהעמדה הבצורה של שתי"ל ובעקבותיה של ויקי ותומכותיה. יצא, שגם קבוצות שאמונות על מאבקים רדיקליים, קולניים, פוליטיים מאוד, עם דחיפה פרלמנטרית חזקה מכיוונן ואל כיוונן של חברות כנסת חזקות, גם הארגונים הללו לא עשו כלום.
היה כנס פמיניסטי אחד, יפה, הרמוני, שאיחד את השורות והוסיף לאווירת האחדות הרעיונית של הארגונים, וביתרת הזמן הארגונים פשוט תמכו פיזית במאהל. מצרכים, שיחות נפש, נוכחות לתמיכה. כל אלו חשובים, אולם לא יוצרים את ההבדל. וההוכחה היא בתוצאה - אכן, אני מצטערת לומר שלא ממש יצרנו הבדל.
חוץ מהפמיניסטיות ושתי"ל, הסתובבו הרבה נציגות ונציגים של ארגונים חברתיים אחרים במאהל. הם חיזרו לפתחה של ויקי על מנת לאחד מאבקים, להצטרף, לאחד כוחות. חיזרו - ונדחו על הסף. לא הסתרתי מתחילתו של המאבק את עמדתי הפרטית, שאיחוד הכוחות הוא הכרחי ליצירת מומנטום מתמשך והצלחת נמאבק. ריבוי=כח.
המאבק היה כוחני מתחילתו, אולם עיקר הכח בא מכיוונם של ביבי והאוצר. הכוחות לא ניסו אפילו להיות שווים... ויקי, בעצת יועציה - ויתרה על הכוח. היא מיצבה את עצמה כמנהיגה בקבוצה מתונה, שקטה, קבוצת מיעוט, מתבדלת לחלוטין מקבוצות אחרות. קיצוץ הקצבאות והתכנית הכלכלית פגעו בהרבה קבוצות, ההתבדלות של ויקי מנעה את מה שיכול היה להיות המנוף של כולן. במקומו, ההתבדלות הזו חסמה את המאבק של כולן.
ויקי, מנהיגה אמיתית. מהלב, מהקרקע, משהשורשים של כולנו. יפה, אמיצה, בעלת חזון. פספסנו אותה.
סו"ס היא קמה ועשתה את הדבר הנכון - התחברה לפוליטיקה, למענה, למען החד הוריות במצפה רמון ולמען קבוצות חברתיות אחרות שייעזרו בה שם. אני מאחלת לה הצלחה. חבל שלא עשתה את זה קודם, בירושלים, בגדול ועבור כולנו.