קצב החיים במדינת ישראל הוא ללא ספק מן המהירים בעולם. אם כותרת בעיתון שוויצרי תחזיק מעמד שבוע, ותספק קרקע לדיונים וויכוחים לקוראיה למשך חודש, הרי שאצלנו, מה שהיה אתמול כבר שייך להיסטוריה.
וכך קורה שקצב האירועים מאפשר לנו לשכוח בקלות גם אירועים שצריך לזכור. מה גם שהנטייה לשים הכל מאחורינו ולשכוח, אינה נותנת לנו את האפשרות ללמוד משגיאות העבר ולנסות ליישם אותם בעתיד שאנו כל כך ממהרים אליו.
בדפדוף אחורה בעיתונים מן "העבר הרחוק", כפי שמוגדרים אצלנו השבועות והחודשים האחרונים, נזכר כי לפני פחות מחודשיים, נעלמה בישראל נערה, דנה בנט שמה (למי ששכח). סיפור היעלמותה של בנט הסעיר את המדינה, בדיוק כפי שחטיפתה של אלכסנדרה ברנדט הסעיר בזמנו (1994). לאחר שבוע, עברו הכותרות שעסקו בהיעלמותה לעמודים האחרונים של העיתון, והיום, חודשיים אחרי, ספק אם מישהו מודע לכך שבנט טרם נמצאה.
בחודש מאי, שנת 2001, נהרגו 24 בני אדם ונפצעו קרוב ל-400 בקריסת תקרה באולם חתונות במהלך חתונתם של בני זוג. כותרות העיתונים זעקו אז, והאסון שודר ברשתות טלוויזיה בעולם כולו. בעקבות המקרה הוקמה ועדת חקירה, אלפי מבנים נבדקו בארץ מחשש שנבנו בשיטה דומה לזו של אולמי ורסאי ("פל קל"), וראש הממשלה, אריאל שרון, קרא אז בכנסת: "אנחנו משלמים מחיר דמים יקר, כתוצאה מרשלנות, יהירות ורברבנות. אסון ורסאי אינו גזירה משמים".
מה גורם לעם ישראל לשכוח כל כך מהר?
יהיו שיגידו שלשיכחה יתרונות רבים, והאירועים הקשים להם אנו עדים מידי יום כמעט מביאים אותנו למצב שאין אנו יכולים להכיל את כולם. אך נשאלת השאלה, איפה היינו היום אם היינו זוכרים? ואיפה היינו היום אם היינו מפיקים לקחים מהעבר ומיישמים אותם? או אם נחדד את השאלה: האם אנו בטוחים כי מקרה דומה לאסון ורסאי לא יקרה מחר? האם נהיה עדים בעתיד להעלמותם של ילדים נוספים בישראל?
"נזכור ולא נשכח" - משפט בעל עצמה רבה שאומץ על-ידי רבים בעקבות רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין. "לזכור ולא לשכוח" - אנו משננים לילדינו בטקסי יום השואה.
אפשר לא לשכוח. וכדאי שנלמד אייך לזכור!