"ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו", כך כתב דן בן-אמוץ במערכון עתיק, אבל כמו שבדיחות על פולניות או על פרסים אינן משתנות, כך גם במשפט זה אפשר לעשות שימוש - גם היום, כאשר מדברים על השירות בארץ - ועל מקבליו.
בזק, אינטרנט זהב, הכבלים ונותני שירות רבים נוספים ככל הנראה דוגלים בקו מנחה מיוחד לעסקים בישראל: ירצו - יקבלו את השירות. לא ירצו - לא יקבלו. בכל מקרה - אין טעם לשפר את השירות או אפילו לספק אותו בצורה בסיסית והוגנת - כי הרי הצרכן הישראלי הממוצע אולי ינקוף אצבע אחת - אבל ודאי שלא את כל היד ולעולם, כנראה, לא יתאגד וישבות.
לשביתות יש מקום רק במגזר הציבורי, רק מטעם נותני השירות ולא מטעם מקבליו.
לכן, צרכנים יקרים, נמשיך לקבל (או לא) שירות גרוע, נמשיך לרדוף אחר "האחראי" כדי לקבל תשובה הוגנת, כדי לקבל את מה שמגיע לנו או לפחות כדי לא לשלם בעבור מה שלא קיבלנו.
מי שרוצה להרשם כמנוי בחברה כלשהי, או לשלם - מייד יעבור "למענה אנושי" ולא יאלץ להמתין שעות בתור ("תלוי על הטלפון"), ולא יאמרו לו "נציג שלנו יחזור אליך" אלא ידאגו מייד לקבל את מספר כרטיס האשראי שלו. אבל מי שכבר התחבר לשירות, בין אם מדובר באינטרנט זהב (שוודאי הכשיר את נציגיו במדינת חלם) ובין אם בכל חברה אחרת - אם הצליח להבין כי עליו ללחוץ "1" לשירות ו"2" לזאת שמטפלת בא' עד ח' או "3" לזה שמטפל בט' עד ש' (ת' רק בפקס או בדואר רשום), יקבל את התשובה הבאה: נציג שלנו יחזור אליך, בטווח זמן של בין שעתיים ליומיים.
אני בעצמי, באחת מחוויות "השירות" כבר שקלתי להתקשר לשח"ל, למקרה שאלקה בליבי, אך גם שם מי יודע מתי היו עונים לי.
יעברו יומיים, וגם אז תלמדו מחדש על מה ללחוץ - במקשי הטלפון ובעצבים הנכונים של נציגי ה"שירות".
אין כל טעם, כך אפילו אני, עיתונאית, הבנתי, לפרט באיזו חברה מדובר היה אתמול ובאיזו מדובר יהיה מחר, כי אפילו העיתונות הצרכנית הלוחמת - לוחמת בתחנות רוח, והן אינן החברות - אלא הצרכנים שלמענן היא לוחמת.
יקום המנהיג הציבורי, החברתי החדש והייחודי ויאגד את כולנו למען שירות טוב יותר - גם אז כנראה שלא נרצה, ולא נאכל.
