הגדרת בוגד: "מפיר אמון, אדם הפועל נגד חבריו, נגד ארצו ומסייע לאויב". (אברהם אבן שושן, המילון החדש).
הייתי שמח לפתוח את השנה החדשה במאמר על תקוות או לספר על מעשים טובים. אך מה לעשות ואנחנו חיים במציאות ובאווירה אחרת.
בערב ראש השנה תשס"ד בישוב נגוהות, נרצחו אייל יברבוים בן ה-27והתינוקת שקד אברהם בת שבעת החודשים, הי"ד.
פני המלאך שלה נשקפים מעל דפי העיתונות היומית כמו פניה של שלהבת פס הי"ד שנרצחה בחברון.
הרוצח, מחבל ששוחרר לפני חודשיים מהכלא הישראלי. הוא שוחרר כדי לחזק את אבו מאזן, אכן "חיזקנו" אותו בשחרור המחבלים מבתי הסוהר שלנו.
3 שנים אנחנו במלחמה, סיכומי הקרבנות והנזקים האדירים מובאים כסטטיסטיקה יבשה, כך הרגילו את העם הכואב והמוכה לקבל את הגזירות.
עדיין מכנים את המלחמה:" אינתיפאדה", (מילה ערבית "התקוממות"). כי כך נוח יותר להאכיל אותנו מרורים, כך נוח יותר להסביר לנו מחדלים.
העיתונות מדווחת על התראות שמגיעות מכל עבר, במקביל לירי מרגמות על יישובי גוש קטיף, אבל אצלנו מסירים סגר. אולי כדי לחזק את ה"אבו" האחר? אבו-עלא.
בתוך כל אלה צורם "מכתב הטייסים". חבורה של אנשי שמאל קיצוני שברובה כבר לא משרתת בשירות פעיל, אבל יודעת להרעיל מוחות. אנשים שלטענתם -בגיבוי חוגי שמאל - עשו את המעשה מתוך מניע מוסרי ולא פוליטי. על כך ניתן לצטט את ברברה טוכמן: "אין דבר נבוב יותר מהתחסדות שעוטה אדם לכסות על מעשה שפל .." (ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב).
בתוך החבורה שהמילה המתאימה להם היא: "בוגדים", ישנו אל"מ (מיל.) יגאל שוחט. לציבור הרחב, אולי שם לא מוכר, אבל יגאל שוחט טייס קרב לשעבר שנפל בשבי המצרי בשנת 1970 ושם נכרתה רגלו, הוא פעיל מאוד בקבוצת השמאל הקיצוני "גוש שלום". ועל עניין הסרבנות כבר דיבר בפומבי לפני כשנתיים, ואצטט רק מספר משפטים מאותו פורום שנערך באולם "צוותא" בתל אביב, ב-9 לינואר 2002 .
וכך אמר: "אני לא יכול לראות בטבעיות שבה הכיבוש נמשך. את העובדה שדור אחרי דור של חיילים הולכים ומשרתים את הכיבוש הזה שלמעשה נותנים את הכוח לממשלות המתחלפות להחזיק בשטחים והתנחלויות ולדכא את האוכלוסייה הפלסטינית. לכן אני נמצא בדילמה גדולה. בינתיים פתרתי אותה לעצמי בכך שאני בעד סירוב לשרת בשטחים ולא סירוב לשרת בכלל. אני יודע שיש בזה צביעות".
והמשיך בדבריו:.."במשטרים טוטליטרים יורים בסרבנים, ופה בסך הכול הולכים לזמן קצר לכלא. דווקא בדמוקרטיה יש לך אפשרות לא ללכת אחרי העדר".
אלה מקצת מדבריו של אחד החותמים שלקח לו שנתיים להרעיל מוחם של עוד 26 מחבריו.
הוא מודה בצביעות ומצביע בעצם על חולשת הדמוקרטיה או יותר נכון יותר איך אפשר לנצל את הדמוקרטיה שאינה מענישה בחומרה על מעשה בגידה.
כי אין מילה אחרת למעשה אלא בגידה.
"מעשה הסירוב" של הטייסים שחתמו על מכתב הסירוב הוא לכן מעשה בגידה על פי כל אמות המידה המוסריות.
הם מצטרפים לשונאי ישראל מבפנים, שמנסים לכסות על המעשה השפל של בגידה בהתחסדות נבובה של "מוסריות". המכתב שלדעתי עבר "דגירה" ממושכת, התקבל באהדה על ידי חלק מהתקשורת שאוהדת את הצד הערבי גם אם הדבר כרוך בפגיעה בביטחוננו, כך יגאל סרנה מכנה אותם "צדיקים בשמי סדום" (ידיעות אחרונות ,29 ספטמבר 2003 ). מדבריו צריך להבין שלסדום הפכנו ואילו הם, "הצדיקים".
או שולמית אלוני, שהשנאה רושפת מגרונה, שכינתה את המכתב כ"סמל למוסריות", איך לא?
חלק מהצידוק לסרבנות בא לביטוי גם בראיונות נרחבים בתקשורת ששוב ההתחסדות הנבובה באה לחפות על השפלות. אמר אחד הטייסים, שהם התאמנו לקראת מלחמה נגד טנקים, וסוללות טילים ולא כנגד מחבלים שנמצאים בקרב אוכלוסיה אזרחית תמימה. ובכן טייס נכבד, המלחמות במאה ה-21 יתאפיינו יותר ויותר כמלחמות נגד ארגוני טרור ולא כנגד סוללות טילים.
"מכתב הטייסים" מסייע לגרועים באויבי ישראל בחו"ל, שכבר משתמשים בו כדי לנגח את מדינת ישראל וצה"ל. אפילו רב המרצחים העומד למשפט בישראל, ברגותי, קרא לשופטיו לקחת דוגמא מהטייסים.
צה"ל כצבא ההומאני בעולם מקריב לא פעם את חייליו למען אותה "מוסריות" ,שבעיני אינה מוצדקת בהרבה מהמקרים.
צדק משה אביו של לוחם סיירת גבעתי אביהוא קינן שנהרג בשעה שפרץ לביתו של המחבל. הוא צדק באומרו "שדם מוחמד היה יקר מדם בנו", הוא צדק כי בצבאות אחרים הטיפול במחבל היה אחר. לא טיפול "כירורגי" כפי שמכנים אצלנו אלא טיפול "טוטלי" ,כפי שפעלו בנות הברית במלחמה בעיראק והאמריקאים כשחיסלו את בניו של סאדם חוסיין, לא בפריצה לתוך הבית שבו הסתתרו אלא בהשמדת הבית על יושביו.
טוב עשה מפקד חיל האוויר שהדיח את הסרבנים וקרקע אותם, תוך מתן אפשרות לחרטה. הטיפול בבוגדים -"סרבני שירות"- צריך להיות קשה ובלתי מתפשר, גם אם חיים אנו בדמוקרטיה.
גמר חתימה טובה!
