כיום, כמעט כל אחד, כמעט לכל אחד, כמעט בכל זמן, כמעט מקום, הוא "אחי". "אחי" לא רק כביטוי להוקרה, לחיבה, לקרבה. אחי כאזהרה. אל תתעסק אתי. "אחי" כאיום. אם לא בגלוי - במובלע: הישמר לך אחי, פן יבולע לך. אל תתעסק אתי.
במוצאי ערב החג הראשון, מפוטמים כדבעי, ירדנו מביתם של המארחים שלנו אל רחוב עירוני שקט-ביחס. התחלנו לנסוע. נסענו דקתיים ולפתע נסחם מסלול הנסיעה שלנו. המכונית שלפנינו חרקה בלמים ועצרה באמצע הכביש, כך סתם, כביכול, ללא סיבה. אלא שהיתה סיבה. במקביל לה עצרה מכונית נוספת. חברים. דלתות נפתחו, שני בחורים יצאו והחלה שיחה.
העובדה - שמסלול הנסיעה שלנו נחסם (אי אפשר היה לעקוף. העצירה הכפויה עלינו חייבה המתנה. לא היתה לנו דרך חלופית). בסיעור מוחות מהיר הוחלט לא לצפור ולא להעיר. לא הרעש ולא בשקט. לא בטוב ולא ברע. הוחלט להיכנע. לציית. לקבל את הדין. להמתין עד שהחברים ייפרדו ויואילו לנסוע. "היום אסור להגיד לאיש כלום" חרצה האישה, "כל כך מהר "שולפים כאן סכינים". זה קורה במדינת "האחי". אז מה אם המתנת, אחי. אז מה אם עצרנו ודיברנו וחסמנו, אחי. למה מה קרה, אחי.
"אחי", אשר לפעמים יאמר בהרחבה ובפירוט וינוסח בשתי מלים - "אח שלי" - מסמן את הקו הדק, הלא-אחת סמוי, החוצץ בין טפיחה חברה'מנית, סחבקית, על כתפו של הזולת לבין תחיבת אצבע לעינו או, חלילה, נעיצת סכין בגבו. זה אותו קו שבור, מרצד, המבדיל בין צחוק לבין בכי - צחוקו של ליצן הקרקס התשוש בסוף הערב, כאשר משחת האיפור המשוחה על פניו נמהלת בזיעתו הזולגת במורד צווארו, בשעה שבה מעומעמים האורות טרם כיבוים, אותה שעת דמדומים אפלולית אשר בה יריעת אוהל הקרקס כבר לחה מטל הלילה.
גם אני "אחי" לפעמים. אין לי אח ביולוגי (יש לי אחות). אני לא מכיר שום אדם שהיחסים בינינו מצדיקים (בוודאי לא מותרים באישור שלי או ברמז כל שהוא מצדי העשוי להעיד על הסכמתי להיות מכונה במלה "אח") את כינויו אותי כ"אחי". אני סולד מקרבה יתרה, קל וחומר מקרבה מלאכותית, מופרכת, מזויפת, תאומתו של הריחוק, מצד מי שאין לי כל רצון להיות קרוב אליו וקרבתו הכפויה עליי מעוררת בי רתיעה וסלידה ולא אחת אף מיאוס.
"אחי" הקצר, החד-הברתי, הישראלי כל-כך, הצבאי, התזזיתי, קצר הנשימה וחסר הסבלנות, הוא שאר-בשרו הקרוב-רחוק של "סמוך", של "יהיה בסדר". הוא חוליה בשרשרת לשונית רדודה, נבובה, אפסוסית, לא-כלומית, הממחישה בעצם הגייתה את הבוטות ואת הגסות, ואת היובש ואת הקרירות, עולם אנושי מנוכר, אדיש, טכנוקרטי, רובוטי, זה חלה עליו ההגדרה המבעיתה והמצמררת של הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר - "הגיהנום הוא הזולת".
אחד-עשר מכל עשרה בני אדם שמכנים אותי "אחי", לא יסייעו לי אף אם אזדקק ואשווע לסיוע. איש מהם לא יושיט לי יד, לא יחזיק לי אצבע. לא אזיז לאיש מהם. אחת היא להם , לכל קוראי ה"אחי", אם הנני או אם איני.
ה"אחי" הוא מלאכותי, עשוי, שמאלצי, מאולץ, הזוי, כפוי, קפוא, שקרי. אין בו ממש. אין בו דבר. הוא נבוב. הוא חלול. הוא דחליל. הוא סתם. הוא כאילו. הוא לא כל-כלום. כל כולו מראית-עין קולית, אחיזת עין מילולית.
אני לא אח של איש מהמכנים אותי "אחי". אם וכאשר תהיה אי פעם קרבת דם בינינו יהיה זה דם הפצע שמי מאתנו ייפצע, חלילה, בעקבות מעשה אומלל, מיתר להחריד, של הקזת דם פתאומית.
זה עידן שבו מופרטות גם הדאגה לזולת והחמלה עליו - שתי הדודות הטובות של ילדותי, שהזמן הזקין אותן והפכן לקשישות סיעודיות. זה עידן של התרחקות בין אדם לזולתו, של קור אנושי שהפך לקיפאון. תסתדר לבד, אחי.
זה עידן שבו שפת הסגי-נהור מדגישה את הריחוק, את הניכור, את הקור. לשון ה"אחי" הופכת אותי מאדם אוהב בריות לאדם שמתחיל להירתע ולסלוד מהן. ל"שומר נפשו ירחק". רק בגלל דביקותה המיוזעת של הישראליות החדשה, זו שבה הכל מותר, תמיד, בכל מקום וזמן, לכל אדם, אפילו הוא זר גמור, בוודאי מן הבחינה הלשונית, כי אחרי הכל מה העניין, מה הסיפור אחי. אז מה אם קראתי לך "אחי". מי אתה בכלל שתגיד לי איך לכנות אותך יה חתיכת...
