בימים אלה שבה ועולה, במלוא חריפותה, השאלה האם תיתכן הפתעה נוספת, שבה תותקף ישראל? התשובה היא חיובית.
כן! לא רק שתיתכן, אלא שהפתעה אסטרטגית כבר התרחשה אחרי אוקטובר 1973. הפתעת מלחמת יום הכיפורים נעוצה בכך שמקבלי ההחלטות והציבור הרחב פרשו באופן מוטעה את כוונת האויב והמיתו אסון על מדינת ישראל.
מסתבר, שאנחנו מצויים בעיצומה של הפתעה כזאת: הפתעת הסכם אוסלו: באוגוסט 1993 הגיעו סגן שר החוץ של מדינת ישראל, ד"ר יוסי ביילין, וצוות עוזריו, להסכם סודי עם אבו עלא וחבריו באוסלו, בירת נורווגיה, על סיום הסכסוך האלים בין ישראל לפלשתינים ועל פתרון כל הבעיות בינם לבינינו בדרכי שלום.
ביילין שיכנע את שר החוץ, שמעון פרס, כי הפלשתינים מתכוונים באמת ובתמים לסיים את הסכסוך, וכי ההסכם הסודי מעיד על שינוי אסטרטגיה לאומית. פרס שכנע בכך את ראש הממשלה, יצחק רבין, ואת יתר חברי הממשלה. זרועות המודיעין לא הרימו קול צעקה, וההסכם הסודי התפרסם ברבים כסיום הסכסוך ורוב האליטות החברתיות והאינטלקטואליות של ישראל תמכו בו בתרועה גדולה. הם פירשו את המהלך הפלשתיני כביטוי לתובנה שבכוח לא יוכלו הפלשתינים להשיג דבר מישראל. אלה שהתנגדו להסכם, זכו לכינוי "אויבי השלום", דהיינו - השלום עם הפלשתינים נמצא בהישג יד, ואילו אנשי הימין בישראל מסכנים אותו בגלל תאוותם להחזיק בשטחים לא לנו שנכבשו ב-1967. ההסכם הרשמי נחתם על מדשאות הבית הלבן בוואשינגטון. רבין, פרס ויאסר ערפאת קבלו על "הישג" זה את פרס נובל לשלום.
אבל בהסכם אוסלו הפתיעו הפלשתינים את מקבלי ההחלטות הישראלים, ועימם גם את מקבלי ההחלטות האמריקנים והאירופים לפחות. הם הצליחו לשכנע אותם שהמדובר בשינוי באסטרטגיה הלאומית הפלשתינית, בעוד שההסכם מבטא בדיוק את אסטרטגיית השלבים הערבית לחסל את ישראל בתהליך משולב של מלחמות סדירות, מלחמות טרור והסכמים מדיניים.
בדבקותם בתוכנית השלבים לחיסול ישראל הפתיעו הפלשתינים לא רק את ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, ואת ראש הממשלה שירש אותו, שמעון פרס, אלא גם את ראש הממשלה, אהוד ברק, שהיה רמטכ"ל בזמן הסכם אוסלו המקורי והציע לפלשתינים כראש הממשלה להקים מדינה פלשתינית על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. יאסר ערפאת דחה את הצעתו ופתח באינתיפאדת אל אקצה, שהיתה הכרזת מלחמה רשמית למצב שהתקיים בלא הפסק מאז החתימה על ההסכם ב-1993.
הופתענו ב-1973 והופתענו שוב ב-1993. רבים מאתנו ממשיכים להיות מופתעים גם ב-2003, כי ביחס למלחמות אנחנו לא מבחינים בין משאות נפשנו שאינן קיימות, אלא בתודעותינו בלבד, לבין המציאות אצל אויבינו. אנחנו מפרשים את מעשי אויבינו על-פי מושגים מניפולטיביים שלנו. כך נהגו הבריטים ביחס להיטלר בשנות ה-30' וה-40' ואת מי שהבין את ההתפתחויות כוינסטון צ'רצ'יל כינו בריטים רבים: מחרחר מלחמה. בסופו של דבר, נקרא צ'רצ'יל להציל את בריטניה ואת העולם החופשי, אחרי שפולניה חולקה בין גרמניה לברית המועצות, ואחרי שצרפת הובסה במלחמה בקלות מפתיעה. הסיכוי שצ'רצ'יל יצליח היה אפסי. הוא הצליח בכל זאת כי הוא לא הופתע.
אין הפתעה אחת דומה לשנייה, ולכל הפתעה יש דינאמיקה משלה. אבל כל ההפתעות דומות בכך, שהצד המופתע אינו מבין את המציאות. מכיוון שהישראלים אינם מבינים את המציאות הביטחונית שבה הם חיים, והם אפילו לא מבינים שהם מופתעים, נכונו לנו הפתעות אסטרטגיות בעתיד. אחת מהן עלולה להביא לקץ קיומה של מדינת ישראל, אם במהלך הכרעה ואם בהנעת תהליכי התפוררות וקריסה.
