מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, שהביאו לקריסת מערכת הביטחון של ישראל באוקטובר 1973, היו בכל הרמות, אף כי רובם הוסתרו מעין הציבור. נסקור להלן את המחדלים והכשלים ברמה הלאומית/ממלכתית, ברמה האסטרטגית, ברמה האופרטיבית וברמה הטקטית:
הרמה הלאומית ממלכתית 1. תרבות הביטחון: ביישוב היהודי לפני הכרזת העצמאות ובמדינת ישראל לא התפתחה תרבות ביטחון המבוססת על השכלה רחבה בתחום הביטחון, על נגישות לחומר האמפירי, על מידע אמין, ועל ביקרת בלתי תלויה. נושא הביטחון אינו נדון בבית ההורים, לא נלמד במערכת החינוך היסודית התיכונית והאקדמית, ולא מטופל באופן יסודי במערכת ההכשרה הצבאית. התוצאה: למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב לא היו כלים קוגניטיביים להבין את התהליכים שהביאו למלחמת ששת הימים ואת ההתרחשויות הרות האסון במלחמה.
2. מנהיגות לאומית: מתחילת הציונות לא קמה ביישוב היהודי, ובמדינת ישראל מנהיגות לאומית שהבינה את המשמעויות הביטחוניות של הסכסוך היהודי ערבי. לשפל המדרגה הגיעה צמרת המדינה באוקטובר 1973: לראש הממשלה, גולדה מאיר, לא היתה שום הבנה ביטחונית והיא הודתה בכך אחרי המלחמה. לשר הביטחון, משה דיין, היו אמנם תובנות ביטחוניות, אך תוצאות מלחמת ששת הימים השחיתו את אישיותו, והוא היה גורם מזיק במידה קיצונית בין שתי המלחמות. דוד אלעזר מונה לתפקיד רמטכ"ל, בגלל קירבתו הפוליטית לגולדה מאיר - בניגוד לדעתו של שר הביטחון משה דיין. במהלך הקריירה שלו לא הוכיח אלעזר את עצמו כקצין מוכשר. הוא התקדם בשרשרת הפיקוד משום שהשתייך לחבורת הפלמ"ח.
3. צה"ל: למדינת ישראל לא היה צבא של ממש במלחמת יום הכיפורים. למדינה היתה מיליציה חמושה, שנוסדה על-ידי ההסתדרות בדצמבר 1920. לפני הקמת המדינה, נקראה מיליציה זאת בשם "ארגון ההגנה". שבועיים אחרי הכרזת העצמאות שונה שמה לצבא הגנה לישראל. שינוי השם לא שינה את תפיסת העולם ואת המבנה הבסיסי: גרעין קבע קטן עם הכשרה מקצועית מזערית וצבא מילואים בלתי מקצועי גדול שבעת מלחמה מתפקד רע. כך היה במאורעות 1929 וב-1921, וכן בשנים 1936-1939, וכך היה במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון, באינתיפאדה הראשונה, במלחמת דרום לבנון ובאינתיפאדת אל-אקצה.
הרמה האסטרטגית 1. אי הפקת לקחים: צה"ל לא חשף את ליקויי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ולא הפיק את לקחיהם. פגמי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה חזרו על עצמם במלחמת יום הכיפורים: העדר מודיעין אמין בכל הרמות, חוסר יכולת לנהל קרב משולב, חוסר שליטה של הפיקוד העליון ושל המטכ"ל על המערכות, תמיכה לוגיסטית לקויה.
2. מלחמות גנרלים: יחסים גרועים בין הקצינים הבכירים עד כדי, והעדר תקשרת נבונה בתנאי שוויון ביניהם. הדבר בא לידי ביטוי בניסיונו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להדיח את מפקד האוגדה אריאל שרון ב-9 באוקטובר ובמאמצים של הרמטכ"ל ושל מפקד חזית הדרום חיים בר-לב להכשיל את הכרעת הצבא המצרי בעקבות צליחת תעלת סואץ על-ידי אוגדת אריאל שרון.
3. המחדל המודיעיני: כתוצאה מתרבות ביטחון לקויה, ובייחוד כתוצאה מאי הפקת לקחי מלחמת ששת הימים, לא הבינו ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ורוב הקצינים הבכירים באמ"ן את הסימנים המבשרים למלחמה. המחדל המודיעיני איננו נחלתם של אנשי אמ"ן בלבד. אנשי "המטבח של גולדה" וחברי הפיקוד העליון נחשפו לרוב המידע וגם הם פרשו אותו שלא כהלכה. לכן המחדל המודיעיני לא היה רק של אלי זעירא ופקודיו, אלא גם של גולדה מאיר, של משה דיין, של ישראל גלילי, של יגאל אלון, של דוד אלעזר, של ישראל טל לפחות.
4. המחדל האג"מי: הטלת האחריות על קריסת מערכת הביטחון על המחדל המודיעיני היתה סימפטום של בריחה מאחריות והכחשה, שכן האחריות העיקרית לקריסה לא היתה של המודיעין, אלא של תורת הלחימה, התוכניות למלחמה, שליטת המטה הכללי בגייסות, הבנת התפתחות המלחמה וכושר הלחימה של צה"ל. הטענה שאם היו מגייסים את המילואים לא היינו נתפסים בהפתעה היא הטעיה שכן תפקיד הבלימה הוטל בתוכניות על הכוחות שתחת הדגל (חובה, קבע ומילואים ששירתו בלי קשר למלחמה). כוחות אלה קרסו בחצי היום הראשון של המלחמה. תפקיד המילואים היה לבצע התקפות נגד ולהעביר את המלחמה לשטח אויב.
5. גשר הגלילים: גשר זה אמור היה להיות הג'וקר של המלחמה, ולהביא להכרעה מהירה בחזית המצרית על-ידי פתיחת אופציה של צליחת סער מהירה. מפתחי הגשר, סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל, ומפקד יחידת הפיתוח, תת-אלוף דוד לסקוב, קיבלו לפני המלחמה את פרס ביטחון ישראל על פיתוחו. במלחמה הגשר לא תפקד.
6. התקפת מנע: ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה מצה"ל לבצע התקפת מנע מקדימה על כוחות האויב שהתכוננו לפרוץ לעבר מערכי צה"ל המדולדלים. גולדה מאיר נהגה כך, משום שחששה כי ישראל תואשם בפתיחת המלחמה. בכך היא הניחה לאויב לפתוח את המלחמה בתנאים אידיאליים, מבחינתו, בגלל שיקולים משניים יחסית.
7. אי גיוס מילואים: לא רק שצה"ל לא גייס את כוחות המילואים בשבוע שקדם למלחמה, אלא הוא לא גייס אותם, בהיקף מלא, ביום המלחמה בבוקר, ואיחר ולהתחיל את גיוס המילואים החלקי. הטעם לכך היה שאנשי הפיקוד העליון האמינו, כאמור, כי הכוחות שתחת הדגל יבלמו כל התקפה של האויב.
8. הרמה הלוגיסטית: מחסני החירום לא היו תקינים לקראת המלחמה, ולכן יחידות המילואים לא קיבלו את מלוא הציוד או קיבלו ציוד לקוי. האחראי על תקינות המערך הלוגיסטי היה סגן הרמטכ"ל ישראל טל שוועדת אגרנט לא מצאה בו כל פגם. הוא אף שימש יועץ משפיע לכל שרי הביטחון שאחרי מלחמת יום הכיפורים עד אהוד ברק ועד בכלל.
הרמה האופרטיבית 1. פיקוד צפון: אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, לא תיפקד בפרוץ המלחמה ותיפקודו בהמשך המלחמה היה גרוע. הדבר בא לידי ביטוי בכישלון להכניס את הכוחות בחזית לכוננות לקראת מלחמה, בנפילת מוצב החרמון, שהוא הביזיון הגדול של המלחמה, בהתמוטטות הגזרה הדרומית והמרכזית של רמת הגולן בפרוץ המלחמה, בסירובו של מפקד חטיבה 7 אביגדור בן-גל למלא פקודות (להשאיר את הפלוגות של גבע וצ'סנר שהתמחו בגרירת גשר הגלילים בסיני, ובסירובו להישאר בפרוץ המלחמה כעתודה), באופן שבו נסוגו כוחות חזית הצפון כשהגיע כוח תגבור עירקי לחזית, ובאופן השערורייתי שבו נכבש החרמון מחדש.
2. פיקוד הדרום: אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), לא תפקד בפרוץ המלחמה ותפקד גרוע עד שהוחלף. הדבר בא לידי ביטוי בכישלון להכניס את הכוחות בחזית לכוננות לקראת מלחמה, באי פינוי המעוזים, בכישלון מהלך ההכרעה ב-8 באוקטובר ובאי ניצול האפשרות להכריע את המצרים ב-9 באוקטובר. מחליפו של גרודיש, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, מנע את הכרעת המצרים לאחר הקמת ראש הגשר על-ידי אוגדת שרון. בר לב הוא אשם עיקרי באירועי קרב החווה הסינית וקרב סואץ העקובים מדם.
3. חייל האוויר: חיל האוויר, ומפקדו בני פלד, התכוננו למלחמת ששת הימים ולא למלחמת יום הכיפורים. חיל האוויר לא שלט בשמים כפי שהבטיח, כי מערכי הטילים של האויב ניטרלו את מטוסי צה"ל. חיל האוויר לא העניק גם סיוע של ממש לכוחות היבשה.
4. מודיעין: המודיעין של צה"ל לא סיפק מידע אמין על האויב במערכות העיקריות במלחמה. הדבר בא לידי ביטוי דרמטי בקרב החווה הסינית, כאשר חטיבה 35, בפיקודו של עוזי יאירי, נשלחה לחסל כמה ציידי טנקים בגזרה שבא התמקמה דיוויזיה מצרית.
הרמה הטקטית 1. לוחמים וקצינים קרביים: אנשי קו הדם הוציאו את הערמונים מן האש ומנעו תבוסה חמורה הרבה יותר. אבל הם עשו זאת לא מכוח יכולת מקצועית גבוהה, אלא מכוח מוטיבציה גבוהה שמחירה היה נפגעים רבים מאוד.
2. בלימה, סיוע ונסיגה: כוחות צה"ל תיפקודו גרוע בקרבות בלימה נסיגה וסיוע משום שמעולם לא הודרכו לסוג זה של לחימה.
3. קרב החווה הסינית: כוחות מחטיבה 35 ומגדוד 890, בפיקודו של עוזי יאירי, הלכו למשימתם באופן חפוז מדי ולכן גם מרושל. הם התקדמו בצורה שהקלה על האויב להשמידם. מפקד החטיבה וסגנו, אמנון ליפקין-שחק, לא תיפקדו בזמן הקרב. יאירי נכנס להלם קרב וליפקין-שחק התחמק מאחריות. מינויו לרמטכ"ל מלמד שמקבלי ההחלטות לא ידעו מה התרחש בחווה הסינית.
4. אהוד ברק: היה מפקד גדוד שריון והתחמק מלחלץ את הכוחות הלכודים בחווה הסינית.
5. מלכודת בסואץ: כוח צנחנים בפיקודו של יוסי יפה, נכנס למלכודת בעיר סואץ ונחלץ ממנה בעור שיניו.
6. שיריון: השריון בשתי החזיתות פעל בפרוץ המלחמה ביחידות קטנות מאוד. רוב היחידות האלה הושמדו.
7. קרב כיבוש החרמון: תכנון ממבצע "קינוח" לכיבוש החרמון היה לקוי, ובייחוד היה לקוי תכנון וביצוע כיבוש החרמון הישראלי על-ידי חטיבת "גולני"
אלה המחדלים והכשלים העיקריים של המלחמה. מכיוון שהמחדלים וכשלים אלה לא נחשפו, ובעיקר לא נחקרו אחרי המלחמה, הלקחים לא הופקו. המחדלים והכשלים חזרו על עצמם במלחמות הבאות מבלי שרוב הציבור בישראל מודע כך בגלל תרבות ביטחון פגומה כאמור.
