בימים אלו, במלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני נזכר בשיחה שקיימתי עם אלוף במילואים אהרון יריב ז"ל ביום חמישי שלפני השבת הנוראה בה פרצה המלחמה.
אהרון יריב, אז ראש אמ"ן לשעבר וראש מטה ההסברה של מפלגת העבודה בתל אביב, ואני, סטודנט צעיר שזה עתה השתחרר מצה"ל והתנדב במטה הבחירות של יהושע רבינוביץ המנוח. יריב הסביר לי כי מצבנו טוב ושקט שורר בכל הגזרות: בתעלה, ברמת הגולן ובגדה.
כאשר הקשיתי ואמרתי כי מצב של "לא מלחמה" הוא גם "לא שלום" שיכול להידרדר ולהביא לפריצת אלימות, השיב יריב כי צה"ל חזק מכל צבאות ערב ואין לשכנינו אופציה למלחמה כוללת. גורמים ביטחוניים ומדיניים אחרים עימם שוחחתי על הנושא טענו בלהט כי "אין עם מי לדבר "סאדאת לא פרטנר", "ואם יש אזי אין על מה לדבר", ובכל מקרה אי אפשר להאמין לערבים שלהם מטרה אחת להשמיד את מדינת ישראל, ועל כן מי שיושב על גדות תעלת סואץ מגן על תל אביב וצריכות לעבור שנות דור עד שהמצרים יפנימו כי לא יכריעו אותנו ותקום הנהגה חדשה שתסכים לשלום.
הסדר ביניים שיכלול נסיגה מגדות התעלה, היה, על-פי אותם מומחים, אסון. הואיל וברור כי הערבים מנסים לחסל את ישראל בשיטת "הסלאמי", פרוסה אחר פרוסה ונסיגה מזערית סופה זריקתנו לים.
יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ומצאתי עצמי בתוך טנק נלחם בסיני. שלושה שבועות לאחר מכן, ואחרי שקברתי את טובי חברי יחד עם יותר מ-3,000 צעירים אחרים, התחיל תהליך שבמסגרתו חתמה הממשלה על הסכם להפרדת כוחות, ולאחריו חתמה ממשלת בראשם יצחק רבין ושמעון פרס על הסכם הביניים שהוביל להסכם שלום עם מצרים המחזיק מעמד עד היום.
אגב , למרות הנסיגה מהתעלה, תל אביב לא נפלה בידי המצרים. אז קראו לכשל הנורא - "קונספציה", ונשבעו שלא לחזור על קיבעון מחשבתי מסוג זה.
היום אני שבויים בקונספציה חדשה. הטרמינולוגיה אותה טרמינולוגיה. הניסוחים אותם ניסוחים: "אין עם מי לדבר"; "אין פרטנר"; "הפלשתינים רוצים להשמידנו ואין על מה לדבר"; "אסור לותר על מילימטר כי הערבים מאמינים בתורת ה"סאלאמי", ועוד ועוד ביטויים של ביטחון עצמי מופרז הנובע משבי עצמי בקונספציה משתקת.
ישראל כמדינה יהודית, הינה בסכנה. לא ממחבלי שכם שפגיעתם קשה וכואבת ביותר, ואף לא ממתאבדי ג'נין או מיורי הקאסאמים מעזה. ישראל בסכנה כתוצאה מהיעדר גבול. הרוב היהודי בארצנו מאויים כתוצאה מהיעדר הכרעה מיידית וחלוקת הארץ לשתי מדינות.
פשרה טריטוריאלית על-פי החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, כלומר גבולות 67' עם תיקונים ביטחוניים, היא צו השעה, והיא זו שתימנע הפיכתנו למיעוט בארצנו. העיסוק האובססיבי בערפאת לא יפתור אף לא אחת מבעיות היסוד של ישראל, ובוודאי שלא את החשש להמשך קיומה כמדינה יהודית-דמוקרטית. אפילו בעיות קטנות יותר כמו את האוברדראפט בבנק, או האבטלה הגדולה, לא יפתור סילוקו.
30 שנה אחרי ישראל חייבת להשתחרר מהקונספציה. 30 שנה אחרי ישראל צריכה להעיז וליזום. 30 שנה אחרי ישראל אמורה להבין כי כאשר אין פרטנר - בונים פרטנר, כאשר אין עם מי לדבר - מדברים עם מי שיש, וכאשר לכאורה אין על מה לדבר, מאמצים את הראש
היהודי ומוצאים פשרה הוגנת ששומרת על כבודו של היריב ולא רק מכאיבה לו.
30 שנה אחרי ברור שאפשר אחרת.
