ערב יום הכיפורים תמיד מעלה אצלי הרהורים, חלקם עוסקים באקטואליה ואחרים גולשים לעבר הרחוק, אשתף אתכם בכמה.
הלקח החשוב של מלחמת יום הכיפורים העיתונים מלאים בסיפורי קרבות, סיפורים שבחלקם "שופצו" מעט, אם זה בגלל 30 השנים שחלפו והשפעתם על הזיכרון האנושי, או מסיבות אחרות השמורות עם מספרי הסיפורים. עיתונאים זריזים שלפו מארכיונים נעלמים הקלטות של המלחמה, אחרים עסקו בראיונות של גנרלים או חיילים מאותה מלחמה שבה כמעט הושמדה מדינת ישראל. היו שניסו באמצעות רב שיח שניהלו בכלי התקשורת לשמוע על הפקת הלקחים מאותה מלחמה וכולם עסקו ב"אלמנט ההפתעה", ואיך ניתן למנוע מלחמת פתע עתידית.
לא מצאתי בכל המאמרים את הלקח החשוב של חשיבות השטח במלחמה. פה ושם ניתן היה לקרוא בין השורות את המחשבה של חלק מהמרואיינים שאילו הייתה נפתחת עלינו המלחמה בגבולות אחרים, כלומר עם מצרים בגבול רפיח והסורים על גבול הירדן, יתכן ולא היה מי שיאזין לי היום או יקרא שורות אלה.
ברור מעל לכל ספק שהגולן על מערכת המכשולים שהיו בו והשטחים השולטים על צירי הפריצה, אפשר לכוחות המעטים של צה"ל שנלחמו בגבורה עילאית למנוע מהסורים לבתר את צפון המדינה.
ברור מעל לכל ספק שאילולא מרחבי סיני עם מכשול המים של תעלת סואץ, התקדמות המצרים הייתה נבלמת אולי ליד אשדוד, כפי שקרה במלחמת השחרור. ואין זה משנה אם המצרים צלחו את התעלה בלילה אחד או שניים, או שמהלך התקדמותם נעצר בגלל לחימה עיקשת או כי תורת הלחימה שלהם הכתיבה זאת. התעלה כמכשול חייב את הצבא המצרי להעביר כוחות במקומות מוגדרים ומוגבלים לכמות הגשרים, בשונה מאפשרות פריצה בחזית רחבה ללא מכשול.
חשיבות השטח לא פחתה גם בעידן הלוחמה המודרנית, גם כשאמצעי הלחימה השתכללו על שלל הטילים מסוגים שונים ויהיו הם משוגרים ממטוסים מהקרקע או מאניות.
הוכח בכל המלחמות בעבר כולל במלחמת עירק האחרונה ששטח נכבש על-ידי זחלי הטנקים ורגלי חיילי חיל הרגלים. ומלחמה לא מוכרעת עד שהכוחות כובשים פיזית את השטח.
את הלקח החשוב הזה מצניעים משום מה, ואין אני מדבר עכשיו על אידיאולוגיה (שהיא חשובה כשלעצמה) אלא על חשיבות אסטרטגית לשטח. יש הבדל עצום להגן על מדינת ישראל מרכסי רמת הגולן ויהודה ושומרון מאשר להגן עליה על שפת הירדן ועל "שפת" נתניה וכפר סבא.
תאמרו אין חזית מזרחית, יש שלום עם ירדן וסוריה חלשה, הכול נכון אבל תכנון הגנה על מדינה ברמה האסטרטגית מביט לעתיד רחוק ולא לשנים הקרובות מאוד.
הלקח הוצנע כי לא התאים לחלק מהעיתונאים ואולי נשמט מזיכרונם של כמה גנרלים.
על כך אמר הגל: "ההיסטוריה מלמדת אותנו, שהאדם אינו לומד דבר מההיסטוריה"
לרקוד על הדם זוכרים שכאשר הפגינו ארגוני ימין בכאב על מעשי טבח בתקופת שלטון השמאל, כינו רבים את המעשה כ"ברברי" כהתפרצות רגשות, כדבר שלא יעשה ב"מדינה מתוקנת". אמרו כי הימין "רוקד על הדם". כאחד שהשתתף באותן הפגנות, לא ראיתי ריקודים ראיתי אז כאב, ראיתי זעם ראיתי אנשים שביקשו ודרשו ביטחון.
אמש בסיקור האובססיבי של כלי התקשורת של הטבח הנורא (זה טבח ומתי יפסיקו להשתמש במילה חסרת הפשר "פיגוע") - במסעדת "מקסים" בחיפה. בסיקור חזרו אותן קלישאות עיתונאיות, על: "האם הייתה או לא הייתה התראה ממוקדת" והתשובות הצפויות של קציני המשטרה שלא הייתה התראה כזו. כאילו שמישהו ציפה שהרוצחת או שולחיה יודיעו על בואם. התמונות החוזרות של אנשים הלומי כאב שמדברים למצלמה, על כל אלה סלחתי. אבל כשמראיינים באריכות את ראש מפלגת העבודה לשעבר, עמרם מצנע, שב"כישרונו" הגדול הצליח לפרק את מפלגתו והפך אותה ל"מפלגה אבודה", כשאיש זה שרעיונותיו על השלום היו הזויים והעם דחה אותו. כשאיש זה משתלח בממשלת ישראל, בשעה שבתוך המסעדה עדיין מונחות הגופות המרוטשות, איך זה שאף אחד לא העיר לו, שהוא "רוקד על הדם", הוא לא רק רקד הוא "גלש על הדם" ועל כך אין סליחה.
אשליית גדר ההפרדה בתחילת השנה, כתבתי כאן את המאמר "גדר ההפרדה - אשליה מסוכנת", הסתייגתי מהרעיון ומהגישה שגדר ותהיה הכי מודרנית תמנע ממחבלים נחושים לבצע זממם. ויותר גרוע, סברתי אז והיום, שהציבור המוכה והמדמם יראה בה פתרון קסם, וכאשר יתפכח מההזיה, הוא יתייאש אף יותר. הזהרתי שמאשליה כמו מהזיה ההתפכחות ממנה קשה ביותר.
מאז לצערי, את כל המחדלים הפילו "אוהדי הגדר" על אלה שלא השלימו אותה. ו"מתנגדי הגדר" נאלם קולם. אני שוב חוזר ואומר שגדר ההפרדה ביסוד המחשבה להקמתה היה רעיון פוליטי של אנשי שמאל שרוצים למסד את הזיית אוסלו במערכת מוחשית על הקו הירוק.
אז שלא נשגה באשליות, גדר ההפרדה תהפוך לעוד "פיל לבן", לפרויקט שיושקעו בו אמצעים רבים שאין לנו והתועלת הביטחונית תהיה שולית. טרור הוא אויב אסטרטגי, ויש להלחם בו עד חורמה בכל אמצעי התקפי אפשרי, כי כלל ידוע הוא בכל מלחמה ש"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" ואת זה צריך להפנים גם במלחמתנו.
גמר חתימה טובה.
