אני איש השייך ומזוהה עם מה שמכונה "מחנה השמאל". ככזה אני מקולל, מוכפש ומנואץ בזוועתיות שבקללות, איומות ונוראות מאין כמוהן, מלים וצירופיהן החולניים והמחליאים, שאותם לא האוזן, לא הנייר ולא הדעת סובלים.
אבל דווקא כיום, כאשר המחנה הזה מפורק ומפורר ורבים ממי שהיו שייכים אליו נפוצו לכל עבר - מי לחשבון נפשו, מי לשתיקתו ומי לייאושו - יש מקום וטעם לגנות ולהוקיע את אחד מאבירי המחנה ומהמובהקים שבאנשיו, את "זקן השבט", צחור הבלורית ויפה התואר - אורי אבנרי.
הליכתו ביום כיפור שעבר זה מכבר (ולא בפעם הראשונה!) לשמש "מגן אנושי" ליאסר ערפאת במתחם המוקטעה מפני התקפה צפויה ואפשרית של צה"ל על המתחם החצי-הרוס או, לחלופין, ניסיון לחטוף ממנו את בכיר הנצורים בו, היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת. המעשה הזה מקומם ומרתיח. יש בו מאפיינים שליליים קיצוניים, אולי אף פליליים, כאלה שבוודאי עשויים להיכלל בהגדרה 'קשירת קשר עם אויב בשעת מלחמה'. יש שיכנו אותו בגידה.
עיתוי הגעתו של אורי אבנרי אל יאסר ערפאת, כמו גם המניע וההסבר לביקורו, עושה את הביקור הזה, אשר בכל עת שהיא הוא זדוני, לנפשע.
בעוד מוטלות גופותיהם החמות של נרצחי הפיגוע במסעדת "מקסים", העז אבנרי להחציף פנים ולהיראות בציבור במקום, אשר אילו נהרס כליל על יושביו שעות אחדות לאחר הפיגוע הנורא במסעדת "מקסים" - גם לרבים משארית הפליטה של "מחנה השמאל" ואני, הקטן והזוטר, בינהם, לא היו לא זכות ולא נימוק להסתייג מהמעשה. בשעה ההיא הוא היה עשוי להיות, אילו נעשה, מוצדק ולגיטימי.
התייפיפות הנפש המסלידה של אורי אבנרי וניסיונו לשאת חן בעיני ערפאת ואנשיו חצתה מזה זמן את גבול הטעם הטוב והרחיקה אל מחוזות הטעם הרע, רע מאוד, האסור, הבלתי אנושי כמעט.
בהליכתו של אורי אבנרי אל בן-המוות המתועב והמשוקץ הזה, האחראי להירצחם של אלפי ישראלים חפים מפשע, הוא עשה מעשה שאין עליו מחילה, דווקא משום שנעשה ביום שבו כמעט הכל עשוי להימחל לאדם. הניצול המרושע, הזדוני, הציני להבחיל, של היום הקדוש ביותר ליהודי באשר הוא, יום אשר בו ביכתה ישראל את תשעה-עשר קורבנות הפיגוע הרצחני, לא ייסלח לאבנרי.
דווקא בשל קדושתו היתרה, האולטימטיבית של יום זה ובשל היותו מייצג ומסמל את תמצית המהות המזוקקת של כל מה שהוא היפוכו הקוטבי של הרע, הנפשע והזדוני אשר חוללה הרוצחת-המתאבדת ושולחיה, הופך הביקור של אורי אבנרי אצל ערפאת לחמור מאין כמוהו.
אני אמשיך להחשיב אותו לעיתונאי גדול, ללוחם ענק - ואעשה זאת בכאב ובזעם! אבל מהיום ואילך נפשי נוקעת ממנו. גיוסו את עצמו לחזית, שבה הוא מבקש להילחם על זכויותיו של העם הפלשתיני בכלל ועל חייו של היושב-ראש שלו, יאסר ערפאת, בפרט, הוא מעשה שהופך אותו בעיניי לשליח לדבר עבירה.
אני מגנה אותו, סולד ממנו והחל מיום הכיפורים שעבר - בז לו ומתעב אותו. לא אסלח לו על שהוא גרם לי להפוך את עורי ביחסי אליו.
