עשרות הטייסים הסרבנים, של העת האחרונה, מצטרפים למאות חיילים וקצינים, אשר הודיעו, כבר לפני שנה וחצי, כי יסרבו להשתתף בכל צורה שהיא בהמשך הדיכוי והכיבוש של האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים.
בתוך ים המלל אשר נאמר ונכתב בנושא זה, לא נשמע קולה של היהדות. כלום אין לגיבורי המקרא ולספרות הרבנית לדורותיה מה להציע ליהודי המודרני בבואו להתחבט בשאלת הסרבנות?
מסתבר, כי בעת העתיקה כולה, המסמך היחיד שקידם בעקביות את רעיון אי-הציות לחוקים בלתי-צודקים, היה התנ"ך העברי. בניגוד לאלילות, אשר דרשה ציות בלתי-מסוייג לשלטון, גרסה היהדות, מאז הופעתו של אברהם אבינו על במת ההיסטוריה, כי יש גבולות לשלטון, והנאמנות למצפון האנושי גוברת על הנאמנות למלך או לממשלה. רבים מגיבורי התנ"ך ארגנו התנגדות פעילה למשטרים - גם של מלכי ישראל - שאופיינו ברודנות ושחיתות חסרי-תקנה.
ההכרה בכך שלא תכתיביה של המדינה אלא "העקרונות הכלליים של הצדק" הם הקובעים, בסופו של דבר, את חפותם או אשמתם של בני אדם, וכי רדיפת הצדק עדיפה על-פני ציות עיוור לחוקי המדינה הינם מסימני ההיכר המובהקים של הדת היהודית.
בניגוד לתפיסה הפגנית, לפיה האדם צריך להכנע באופן מוחלט לתכתיבי האל, הרי שהתנ"ך מעביר מסר בדבר אחריותו המוסרית של כל אדם. המידה שבה מעריך המקרא את המצפון, כלב לבָּה של עצמאות מוסרית כזאת, מומחשת בדרך הדרמטית ביותר על-ידי העובדה כי גיבורי המקרא אינם נכנעים ללא אומר אפילו לרצונו של האל: אברהם העברי מתואר כאדם בעל מצפון ואומץ עד לנכונות לערער על כוונת האלוהים להעניש ענישה קולקטיבית:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, יט, 25)
הוא מתריס נגד הצו האלוהי להפיכת סדום ועמורה באמצעות אש וגופרית, ומזכיר לנו את חובתו של היחיד להתקומם כנגד כל סוג של ענישת חפים מפשע.
משה, אב הטיפוס של מנהיג לאומי ודתי, מתווכח אף הוא עם אלוהים, במטרה למנוע ממנו להעניש ענישה קולקטיבית, ומטיח כלפי אלוהים:
"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר, טז, 22).
ואם לא די בכך, מסביר לנו התנ"ך כי עצם שמו של העם היהודי, ישראל, נובע מתכונה זו, החיונית מכולן - היכולת להאבק נגד עוול ורשע:
"לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים - ותוכל" (בראשית, לב, 28).
הצורך של רבים היום, לסרב לשרת בשטחים הכבושים, מקורו באותה תחושה יהודית בסיסית של התנגדות לדיכוי ולענישה קולקטיבית. דווקא אנו, בניו של העם היהודי, אשר חוה על בשרו עד כמה נורא להיות עם כבוש נטול-זכויות, מרגישים צורך לומר בקול צלול וברור: אנו לא נעשה לעם אחר החי תחת שליטתנו את מה שאחרים עוללו לנו במשך ההיסטוריה. בכך מגשימים אנו, הלכה למעשה, את אחד הציוויים החשובים בתורה:
"וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כג, 9).
למותר לציין כי הפלשתינים החיים כאן הם לא גרים ("גר" במקרא = זר). הם תושבי המקום בדיוק כמונו. לכן החובה להתנהג אליהם בשוויון זכויות, ללא שום אפליה ודיכוי, היא כפולה ומכופלת.
השימוש בביטוי "כי גרים הייתם בארץ מצרים" מאד מעניין. הוא נועד כדי להזהיר אותנו ולהזכיר לנו כי תמיד קיים התירוץ "הבטחוני" שבעטיו השלטון הכובש מסביר את הצורך בדיכוי ונישול. גם במצרים, השתמש השלטון המצרי באמתלא "בטחונית" כדי להצדיק את דיכויו של עם ישראל:
"ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות, א, 10).
כך שכנע פרעה מלך מצרים את עמו כי הכיבוש של עם ישראל נחוץ למען בטחונה של מצרים. בדמיון מדהים לאשר קורה כאן, הצליח - תוך שימוש בדמגוגיה זולה - לשכנע את ההמון המצרי כי אלמלא הכיבוש, יצטרף עם ישראל לאויבי מצרים, יפתח במלחמה כנגד מצרים ויירש את ארץ מצרים. כך גרם לעם שלם לשתף פעולה עם השעבוד האכזרי של עם ישראל.
יחד עם זאת, בתוך המשטר האפל של פרעה, זורח כאור נגוהות סיפורן של המיילדות המצריות. כמו סיפורי האבות, גם הוא נפתח במעשה התנגדות למדינה. כאשר המצרים מתחילים לחשוש מכוחה של האוכלוסייה העברית הזרה, פרעה מחליט לזמן אליו את המיילדות ומצווה עליהן לדאוג שהילדים העבריים הזכרים שייוולדו - ימותו. אך המיילדות מסרבות לפקודה:
"ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיין את הילדים" (שמות, א, 17).
על כך קיבלו המיילדות את ברכת האלוהים. סיפורן הפך לאות ומופת של התנגדות למשטר דיכוי, אשר הצית את דמיונם של מורדים ומהפכנים לאורך ההיסטוריה כולה. המסר הבוקע ועולה מסיפור הסרבנות המופלא הזה הוא ברור: ההתנגדות לחוקי דיכוי היא חובתו המצפונית הראשונה במעלה של כל אדם. שום סמכות שלטונית איננה יכולה לעקר מהאדם את מצפונו, וכאשר פקודה, תהא היא פקודה צבאית או שלטונית, מצווה עליו לפעול בניגוד לעקרונות הצדק והמוסר הבסיסיים - אסור לו, ליהודי, לאמץ את הסגידה הפגנית למדינה אלא עליו להשמע למצפונו, אף במחיר של מאסר ונידוי חברתי.
