התקשורת הערבית עסקה באופן אינטנסיבי ביום השנה השלושים למלחמת 1973. בעוד שבעיתונות המצרית והסורית, כתבו עורכי העיתונים ובעלי הטורים בעיקר על-פי התבניות הסטנדרטיות בהן הורגלו הקוראים בשלושת העשורים שחלפו, הרי שבעיתונות הכלל ערבית נעשו כמה ניסיונות מעניינים לחשבון נפש.
להלן תקציר מהעיתונות הערבית, כפי שתורגם והובא על-ידי ממר"י -
www.memri.co.il העיתונות הסורית: אסד, המלחמה והסולידאריות הערבית העיתונות הסורית קבעה כי מלחמת 1973 היתה "נקודת מפנה אסטרטגית בהיסטוריה של הסכסוך הערבי-ציוני" ואף "האירוע הבולט והחשוב ביותר בשליש האחרון של המאה העשרים".
ממדוח אל-אוס, בעל טור ביומון מפלגת השלטון הסורית, "אל-בעת'", כתב שבמלחמת 1973, סוריה "קבעה אופציה אסטרטגית והיא שחרור האדמה מן הכיבוש הציוני".
"עובדה נוספת שאין לגביה מחלוקת", כתב ח'לף אל-ג'ראד, "היא שהמנהיג הנצחי, חאפז אל-אסד, היה המתכנן, המכוון, והמוח האסטרטגי שהשקיע מאמצים בלתי רגילים כדי לאגד את כוחותיהם של הערבים למען הרגע ההיסטורי הנפלא הזה. הוא הפגין במהלך המלחמה ובמו"מ המסובך גאוניות יחידה במינה".
למרות שה"גאוניות" של הנשיא חאפז אל-אסד בתכנון וניהול המלחמה עמדה במוקד רבים מן המאמרים, הקפידה העיתונות הסורית להדגיש כי המלחמה היתה מבצע סורי-מצרי משולב שהצלחתו נבעה מהסולידאריות הערבית. "מלחמת 1973 גיבשה במציאות את המשוואה הערבית המוצלחת לטיפול בסכנות ובמקרי התוקפנות כלפי האומה הערבית בכמה מקומות", כתב אבראהים אחמד ב"אל-בעת'". "המפגש הערבי-ערבי - מתוך אחדות, מתוך סולידאריות, או אפילו, כמינימום, מתוך תאום - הוא הערובה להדיפת הסכנות המאיימות על המולדת ולהגנה על הביטחון הלאומי ערבי שיש להתמקד בו בבניית מעמד רם עבור האומה הערבית בעולם שלוקח בחשבון רק את החזקים."
<נ>
העיתונות המצרית:
גם מאמריהם של עורכי העיתונים ובעלי הטורים בעיתונות המצרית דמו למאמרים המתפרסמים במועד זה מדי שנה והדגש הושם על "הניצחון הבלתי יאמן", על "הגאוניות של הנשיא סאדאת ומפקד חיל האוויר, מבארכ, בניהול המלחמה" ועל החזרת חצי האי סיני בעקבותיה. נקודה מעניינת היא שבכל מאמרי השבח וההלל, לא הוזכרה סוריה ולו פעם אחת. בניגוד לעיתונות הסורית, שאזכרה את שתוף הפעולה והסולידאריות הסורית-מצרית, מבחינתה של העיתונות המצרית סוריה לא השתתפה במלחמה כלל.
מוטיב בולט במאמרים שהתפרסמו בעיתונות המצרית במלאת שלושים שנה למלחמה הוא "הלקחים" שנדרשים ללמוד גורמים שונים בעולם. ישראל וארה"ב נדרשות ללמוד מן המלחמה שאין תוחלת לכיבוש והערבים והפלשתינים מתבקשים להודות כי שגו כאשר לא הצטרפו ליוזמת השלום של הנשיא סאדאת בעקבות המלחמה.
תחת הכותרת "יום כיפור והניצחון המכובד ביותר", כתב העורך הראשי של היומון המצרי הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר: "מחר, יחול יום השנה השלושים למלחמת אוקטובר המפוארת שהנשיא המנוח סאדאת והפיקוד של כוחותינו המזויניים בחרו עבורה את חג 'כיפור' [כך במקור] היהודי כדי להשיג את הניצחון היקר והמכובד ביותר על גייסות התוקפנות הנתמכים על-ידי הכוח האכזרי בעולם, הלא היא ארה"ב של אמריקה.
התוכנית המצרית הצליחה... לבצע את פעולת ההונאה הגדולה ביותר תוך הסתרת ההכנות של כוחותינו המזוינים... באופן המעיד על יכולת להביס את הטכנולוגיה אם קיימים רצון ורוח קריאת תיגר כדי להגן על הזכות, הריבונות, ורצון אמיתי להביס את התוקפנות...
למרות שהניצחון של אוקטובר הכשיר את הקרקע לשחרור כל סיני ולחתימת הסכם השלום עם מצרים, נכשלו יתר הצדדים הערבים בניצול המומנטום שנוצר בעקבות המלחמה כדי להגיע לשלום צודק וכולל, משום שהם הונעו על ידי שנאה יוקדת, קוצר ראייה והעדר סולידאריות ערבית.
הערבים שנכנעו לזעמם על כך שמצרים הצליחה להיחלץ מהשבי של ניהולם הכושל את המערכה עם ישראל והתעקשו שמצרים תשא לבדה בכל הפסדי העימות, סרבו להצטרף לספינת השלום, בשעה שהיו יכולים להשיב את כל זכויותיהם במו"מ שהחל בועידת מינאהאוס בשנת 1977. האחראים על העניין הפלשתיני נכנעו ללחצי הגורמים הערביים המפסידנים ביותר והדבר איפשר לישראל להמשיך במשך 26 שנה להתרחב ולקבוע עובדות בשטח על חשבון הזכויות הפלשתיניות הלגיטימיות.
אין ספק שהפלשתינים לא היו נזקקים לשום אינתיפאדה... אילו הם היו מקשיבים לעצתה של מצרים ומפיקים תועלת מעומק המחשבה והראייה למרחוק של הנשיא סאדאת שצפה את מה שקרה וקורה כאשר תאר את העמדות הערביות כמדיניות של אובדן הזדמנויות.
אין ספק שהאחים הפלשתינים ויתר האחים הערבים הבינו עובדה זו, אבל כשהיה כבר מאוחר מדי, ולכן כעת, כאשר הם הגיעו לדרך ללא מוצא ולאבדות שניתן היה לחסוך אותן, הם מביעים חרטה ומתפללים על נשמתו של סאדאת, גיבור המלחמה והשלום - תופעה שהקדימה את זמנה..."
לדעת העיתונות המצרית, מלחמת 1973 תיקנה את האיזון המצרי-ישראלי שהופר ב-1967, בכך שהיא השיבה למצרים את המעמד המוביל באזור ובעולם מצד אחד והשיבה את ישראל "לגודלה הטבעי". סגן נשיא אונ' קהיר, דר' חאמד אל-טאהר כתב בנושא: "...המערכה המכרעת הזו לא חיסלה רק את המיתוס בדבר העליונות הישראלית באזור, היא גם החזירה את ישראל לגודלה הטבעי. הדבר היה הכרחי כדי להתחיל בהשגת השלום והיציבות... הקצינים הישראלים השבורים נראו כשהם מצדיעים לקצינים המצריים ובאותו רגע הבנתי שמצרים החזירה לעצמה את המעמד לו היא ראויה!!"
העיתונות הכלל-ערבית: חשבון נפש בעיתונות הכלל ערבית נעשה מעין חשבון נפש של מצב הערבים ב-1973 בהשוואה למצבם כיום. עורך היומון הלונדוני הרדיקלי בשפה הערבית, "אל-קדס אל-ערבי" ביכה את מר גורלה של סוריה ששלושים שנה אחרי, אינה מעיזה להגיב על הפצצה ישראלית בשטחה:
"ההפצצה הישראלית על סוריה מדגישה את פשיטת הרגל של ממשלת אריאל שרון והתמעטות האלטרנטיבות שלה... שרון בחר במטרה הקלה ביותר. הוא יודע היטב שסוריה כיום איננה סוריה של לפני עשרים או שלושים שנה והמצב הערבי אינו המצב הערבי שרווח במהלך המלחמה של השישה באוקטובר 1973, כלומר לפני שלושים שנה בדיוק. לכן, הוא שלח את מטוסיו להפציץ את השכונות הצפוניות של דמשק כשהוא יודע בוודאות שלא תהיה שום תגובה צבאית סורית. מטוסי הקרב הסורים נותרו במחבואיהם והטילים הסורים העדיפו להישאר במחסניהם...
אנו כבר הפסקנו לדרוש מהממשלות הערביות לשחרר את פלשתין, למנוע את התוקפנות נגד עיראק, או להגן על מכסות המים הלגיטימיות בפרת ובחידקל; כל שאנו תובעים מהן זה להגן על עמיהן ועל כבודן הלאומי. זה המינימום שבמינימום...
מצער ששרון הגיע למסקנה שגירושו של הנשיא יאסר ערפאת או פלישה לרצועת עזה יעלו לו יותר מאשר להפציץ בטילים את דמשק, בירת בית אומאיה, לראשונה מזה שלושים שנה... אנו חשים בושה בשעה שאנו רואים את דמשק, בירת בית אומאיה, נתונה להשפלה שכזו... אנו חשים בושה גדולה עוד יותר כאשר גיבור מלחמת 1973, הנשיא חוסני מבארכ, מסתפק בגינוי התוקפנות נגד סוריה ואחד משריו מכריז על נכונות לפתוח את נמליו בפני אוניות ישראליות כדי להציל את בנימין נתניהו מהשביתה ששיתקה את הנמלים הישראלים.
מצרים החוגגת כעת את יום השנה לניצחונות 1973, אמרה בפי נשיאה יותר מפעם אחת שהיא לא תשאיר את סוריה לבדה והיא תעמוד לצדה בכל התמודדות עם תוקפנות ישראלית. התברר לנו שכל מה שהיא עשתה נוכח התוקפנות האחרונה היה להכריז על סולידאריות מילולית...
שביב התקווה היחיד באומה הזו בא מההתנגדות העיראקית ומהנשים והגברים של ההתנגדות בפלשתין ובדרום לבנון. לעומת זאת, בעלי המדליות ואותות הניצחון בצבאות הערביים הפכו לסמלי ההשפלה והקלון והלוואי והיו נעלמים בבושה מן העיניים. לכל הפחות".
חשבון נפש שונה ערך עורך היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, שכתב תחת הכותרת "שלושים שנה לניצחון היתום":
"...היתה זו, ללא ספק, תבוסה לחשיבה הצבאית הישראלית שסברה, מאז שנת 1948, שרק שלום של כוח מסוגל להרחיב את מדינת ישראל ולהבטיח את ביטחונה. אלא ששתי המלחמות לא הגשימו את המטרות שלשמן נלחמו אותן. ההישגים של 1967 לא העניקו ביטחון לישראל וההישגים של אוקטובר 1973 לא יצרו מחשבה פוליטית ערבית רציונאלית האומדת את הסכנות, לומדת את לקחי שגיאותיה, ולוקחת את האומה הזו, המצויה תמיד במשבר, אל שלב שמחוץ למסגרתו של הסכסוך הזה, שכבל בשלשלאות את מוחה ואת משאביה. הישראלים המשיכו לחלום שהפלשתינים ישכחו את אדמתם בגדה וברצועה והדמגוגים הערבים המשיכו להוביל את אומתם ממשבר למשבר.
[מלחמת] אוקטובר היתה מלחמה הכרחית כדי להכות את המנטאליות הישראלית המתנשאת ולהוכיח שניצחון צבאי הוא לעולם זמני, כולל הניצחון המוחץ של 67. [מלחמת] אוקטובר היתה הכרחית להשבת משהו מהכבוד והביטחון העצמי לצד הערבי והיא אמנם השיבה את הביטחון העצמי לפחות לאדם אחד שהעריך את התוצאה היטב.
הנשיא המנוח, אנור סאדאת, צדק בניתוח שלו, אבל בני עמו קיפחו אותו, והם ממשיכים לקפחו עד היום. הוא שקל את [מהלכיו] מבחינה פוליטית ולא על-פי מטרים וטנקים שרופים...
סאדאת רצה להפוך את הניצחון... לצליחה מדינית והוא פתח ערוצים ישירים ופומביים למו"מ. כאשר באים אליו אחדים בטענות בשל השלום שחתם, הם שוכחים שהוא לא היה זה שהתחיל את המו"מ; הוא השלים את תהליך המו"מ של המנוח עבד אל-נאצר עם השליח האמריקאי רוג'רס. הם שוכחים את ארבע השנים הארוכות שהפרידו בין הצליחה לבין נאומו המפורסם שבו קרא תיגר על הישראלים שהוא כנה יותר ברצונו בשלום מהם.
אין ספק שמכונת התעמולה שהרסה את העולם הערבי במשך ארבעים שנה היא שעיוותה את תדמיתו [של סאדאת] וזייפה את ההיסטוריה שלו. במקום שהערבים יתגאו במנהיג כדוגמתו, שהיה היחיד שהנהיג מערכה מתוכננת ולא מערכת התאבדות והיחיד שסיכן את עצמו כדי להשיב את ארצו הגזולה - נהרסו הישגיו בידי הערבים שלרגע לא הפסיקו לגרום לאומה הזו סבל תמידי בסיסמאות בורקות ומזויפות".
גם ב"אל-אהראם" המצרי נעשה נסיון לחשבון נפש ובעל הטור, עבדה מבאשר כתב: "...הכל יודעים שאחרי אוקטובר 1973, למצרים לא היו משאבים צבאיים, כלכליים או תעשייתיים שבאמצעותם היא היתה יכולה להחזיר את אדמתה הכבושה בכוח. ידוע גם שמשמעות התמוטטותה של ברה"מ היתה שמצרים איבדה את היכולת להשיג את צרכי הנשק, התחמושת והציוד שלה ושרק ארה"ב נותרה בעולם בתפקיד מוכרת הנשק... לו ידעו האנשים שמחיר מפציץ או מטוס קרב אחד נע בין עשרות מיליוני למאות מיליוני דולרים, הם היו מבינים שכל תקציבה של מצרים לא היה מספיק לבניית כוח אווירי מודרני. משמעות הדבר היתה אובדן, או לפחות התמעטות התקווה להשיב את סיני בכוח. האם איבדו אחדים את האובייקטיביות עד כדי כך שהם מתעקשים להתייחס בעוינות לקמפ-דיוויד?
חוץ מזה, מה הסיפור על המשך הכיבוש הישראלי של אדמות ערביות?! נכון, הגדמ"ע ועזה עדיין נתונות לכיבוש ישראל, אך מציאות זו היא תוצאה ישירה של סירובה של ההנהגה הפלשתינית להצטרף לתהליך השלום..."
