לאחר מלחמת העולם השנייה החליט סטלין לחזור אל הטיהורים והרדיפות, שבמשך המלחמה אמנם לא נעלמו לגמרי, אך התמתנו וקיבלו אופי שונה.
בין הקורבנות בשלב זה בלט ריבוי היהודים היחסי. גילויי האנטישמיות שהיו קיימים תמיד ברוסיה, התחזקו לאחר המלחמה.
ניתן לראות זאת למשל, בכך שהיהודים לא קיבלו מעמד מיוחד בספרי ההיסטוריה הקומוניסטיים, אלא תוארו כעוד קורבן אחד מבין רבים של מכונת המלחמה והאידאולוגיה הגרמניים. זאת למרות שחלק גדול ממאמץ השמדת היהודים של הגרמנים התגלה דווקא על-ידי הצבא האדום. סטלין גם החייה בתקופה זו רעיון ישן שלו, ליצור מדינת יהודים במזרח ברית המועצות, אליה יועברו היהודים, ושם יחיו תחת המשטר הקומוניסטי בנפרד משאר האזרחים.
המשטר הקומוניסטי היה בשנים אלו כבר כל כך ציני, עד שאחת ההאשמות המפורסמות שהואשמו בהן היהודים (הנרדפים בשל יהדותם), הייתה כי הם אחראים להפצת שמועות כי ברית המועצות היא אנטישמית.
השבוע ייחתם הסכם שלום בין אישים מרכזיים ממפלגות השמאל (כולל אנשי שינוי!) לאישים המייצגים את הרשות הפלשתינית. פרטיו המדויקים עדיין לא פורסמו, אולם הוא ודאי כולל החזרת רוב שטחי יש"ע תוך פינוי רוב היישובים, חלוקת ירושלים וקבלה עקרונית של זכות השיבה. סביר להניח שהפלשתינים מתחייבים להכיר במדינת ישראל (למרות שהם כבר מחויבים להכרזה זו) ואולי אפילו בסופיות ההסכם. ידוע כי הצעות דומות הוגשו לפלשתינים בעבר, ולמרות שבשלבים התיאורטיים שיתפו הפלשתינים פעולה, בפועל הם דחו אותן לחלוטין.
רה"מ שרון, שכנראה ידע על ההסכם המתגבש בשוייץ, תקף את מפלגת העבודה על שהיא מתאמת פעולות עם הפלשתינים (משתפת פעולה) בזמן מלחמה, ואנשי השמאל השותפים להסכם הלא רשמי, השיבו מלחמה שערה.
אנשי השמאל שהתבטאו בנושא, טענו, מעבר להשתלחויות אד-הומינם הלא רלוונטיות אשר הם משמיעים בכל פעם שהם חשים במצוקה (שרון המושחת, הלחוץ, המסית, המאפיונר), כי ההצדקה למעשה היא ההוכחה שיש אלטרנטיבה, שניתן להגיע לשלום ולבטחון, שמדיניות הממשלה מוטעית. ומה אם לא זה הוא תפקידה של האופוזיציה?
תשובה זו חושפת בלבול יסודי וחוסר הבחנה בין לגיטימיות של עמדה לבין הלגיטימיות של מעשה האמור לקדם את אותה העמדה. למשל, הדעה כי חובה להחזיר שטחים בכל מחיר, השמעתה, קידומה באמצעים חוקיים ופוליטיים וכיוצ"ב, הם לגיטימיים, אולם מימושה על-ידי הסתה לרצח או המרדה או אי תשלום מיסים, חורג מעבר לחוק ולכללי המשחק המקובלים.
שורש הבעיה בחוסר הבנת היחס הקיים בין אידאולוגיה והמסגרת הדמוקרטית המאפשרת את קידומה. כלומר, ישנם רבים הסבורים כי יש להתאים את כללי הדמוקרטיה לאידאולוגיה המסוימת שבה הם מאמינים, ולא לקדם את האידאולוגיה באמצעים הלגיטימיים בדמוקרטיה שבה הם פועלים.
כך למשל השמאל השבוי במטאפיסיקה של שלום סבור שבדמוקרטיה לא יכולה להתקבל החלטה המחייבת מלחמה (או כפי שאמר לי איש אקדמיה אחד, ישנם קולגות שלו הסבורים כי מרגע שכבשה ארה"ב את עירק היא הפסיקה להיות דמוקרטיה). הסרבנים חושבים (יחד עם רבים מבין הפוליטיקאים, האקדמאים ואפילו אנשי משפט) שחופש הסירוב המצפוני למלא פקודה חוקית חזק יותר מהחוק (גם הבינלאומי!), מהממשלה ומבית המשפט העליון.
סגנון החשיבה הזה הוביל את אנשי השמאל למעשה החמור של חתימה על הסכם חדש-ישן עם הפלשתינים. המעשה פוגע בבירור ביכולת הפעולה של ישראל, במעמדה, בלגיטימיות ההתגוננות בפני הטרור ובכללי המשחק הדמוקרטיים הנהוגים במקומותינו. לעומת זאת הוא משרת את הפלשתינים בכך שהוא מציג אותם כצד נכון להידברות וחפץ שלום, אל מול ממשלת הרשע והאלימות של הימין, שלא מוכנה אפילו לשאת ולתת עם טרוריסטים כל כך פרגמטיים.
עיקר הבעיה היא כי מדובר ללא ספק במה שחורג מכללי הדמוקרטיה, שכן הוא בא לאלץ את הממשלה לפעול נגד ראות עיניה, ולמעשה נגד ראות עיני הבוחר, לא באמצעות שכנוע קהל הבוחרים, אלא באמצעות פעולה בינלאומית נחרצת נגד הממשלה המכהנת. זאת למרות שחלק גדול מן החותמים הם חברי כנסת בעצמם. קל לחשוד בחותמים כי אינטרסים זרים הכתיבו את מעשיהם, אינטרסים שרובם אינם פנימיים, אלא קשורים דווקא לקשריהם הבינלאומיים (עם אירופה והערבים), אך כאן יבחן המעשה, כביכול לדעת החותמים המעשה הוא אינטרס ציוני.
כיצד אפשרית מחשבה שכזו, כי מותר להשיג מעמדת האופוזיציה הסכם פרו-פלשתיני, המעודד את הפלשתינים והעולם להתערב בנעשה בישראל ובפוליטיקה שלה, המבטל את רצון הבוחר וזכותו לקבוע את מעשי וצעדי המדינה, המנסה ליצור עובדות חדשות בקנה מידה לאומי - ללא לגיטימציה ציבורית, חוקית, דמוקרטית? לו היה מדובר באנשים פרטיים, ניחא, אלא שכאן התמודדו אנשים אלה בבחירות עם הצעות דומות והפסידו. מאין עזות המצח של אנשים פוליטיים, המתעלמת לחלוטין מרצון הבוחר וממה שנראה לו כאינטרס הלאומי?
התשובה, כאמור לעיל, פשוטה. השלום חשוב לחותמים יותר מהפוליטיקה הפנימית בישראל. התרבות הפוליטית של אזרחי המדינה רדודה ושטחית בעיניהם. לכן אין זו זכותו של העם להחליט כי יש להלחם בטרור. אין זו זכותו לקבוע כי שטחי יש"ע הם שטחי ישראל. אין זו זכותו להכריע כי עם טרוריסטים לא נושאים ונותנים. אין זו זכותו לעכב או למנוע הישגים פוליטיים מהפלשתינים כל עוד הם מעודדים טרור.
ההחלטות הללו עצמן, לדעת חותמי ההסכם, הן כמעט אנטי-דמוקרטיות, שכן הן עומדות בסתירה לאידאולוגיה הפוליטית שלהם. ולדעתם כללי הדמוקרטיה צריכים להתכופף לכללי האידאולוגיה.
למשל, אם האידאולוגיה אומרת שיש להפסיק את הכיבוש בכל תנאי ובכל מצב (גם בעת שהדבר מוביל לנזק משמעותי), הרי שאין זה דמוקרטי להמשיך אותו, ולעזאזל החוק, לעזאזל הבוחרים, לעזאזל השיטה. כל אלה טעויות של הילידים. האין זו זכותה הדמוקרטית של אופוזיציה לחתור תחת הממשלה ורצון העם? האם שוללים ממנה חירות בסיסית לחתום הסכמים עם האויב? היכן נשמע דבר דיקטטורה שכזה?
כך הופכת הרטוריקה לציניות, הדומה לזו של הקומוניסטים. בשם הדמוקרטיה, רומסים את עקרון השלטון ועקרון החוק - אבני היסוד של הדמוקרטיה, כפי שבשם הפילושמיות רדפו הקומוניסטים יהודים.
למעשה, העמדה הרצינית והשורשית יותר של הליברליזם, שהפך עצמו על-ידי רטוריקה של זכויות וחופש למגן הדמוקרטיה, היא אנטי דמוקרטית בעליל. הליברליזם, הסבור שיש בידו לקבוע מהן הנורמות הראויות בדמוקרטיה באופן א-פריורי, מייתר את הדמוקרטיה לחלוטין, ומקדש את עקרון השלטון של יחידים, היכולים, בתבונתם כי רבה, לקבוע אילו נורמות ראויות ואילו אינן ראויות.
האמת היא הפוכה. יש מעט מאוד נורמות בלתי ראויות א-פריורי, ואת הרוב המוחלט של הנורמות צריך לקבוע הציבור (אפוסטריורי). זהו הכלל הדמוקרטי האמיתי. אם רוב הציבור קובע שאין ללכת עם חצאית מיני, או להיפך, שמותר לנשים להתהלך בחזה חשוף, הרי שזו צריכה להיות הנורמה, ובמידת הצורך, החוק.
בניגוד לעמדה הליברלית, אין טעם אפריורי חזק יותר מרצון הציבור, כמעט בכל הנושאים. עריצות הרוב, האימה הנישאת בפי כל ליברל, היא בסופו של דבר בעיה קטנה הרבה יותר מעריצות המיעוט. זאת משום שכאשר הרוב "עריץ" (כלומר, דורש שרצונו יכובד על ידי הכלל), עדיין מדובר בדמוקרטיה. אך כאשר המיעוט עריץ, לא. ואנו עומדים בפני עריצות שכזו במעשה החתימה על הסכם שווייץ.
השמאל, שהלך ונחלש פוליטית, מחפש הצדקות שיאפשרו לו לעקוף את רצון הבוחר ואת דעת הרוב (המגולמים בממשלה ובחוק). הוא מעוניין לממש את האידאולוגיה שלו למרות שהיא אינה מקובלת על רוב הציבור. והאמת היא יש לו בכך הצלחה לא מעטה. מושג הדמוקרטיה הולך ומזדהה עם ליברליזם, בעזרתם האדיבה של התקשורת, בתי המשפט, האקדמיה, פוליטיקאים שונים ועוד ארגונים ומוסדות לא מעטים. כל אלה מבטאים אינטרס פוליטי ליברלי מובהק שהתחפש לאינטרס דמוקרטי, כביכול אין דמוקרטיה מלבד דמוקרטיה ליברלית.
כך לתקוף את הסרבנות (המנוגדת לחוק) זו מלחמה בדמוקרטיה, לתקוף את השבתת המדינה ופגיעה קשה במאות אלפי אזרחים (שאינה מקובלת על הרוב) על ידי ארגון העובדים העשיר ביותר במשק, זו מלחמה בדמוקרטיה, לקדם צביון יהודי למדינה היהודית היחידה בעולם (בהתאם למגילת העצמאות) זה לא רק לא דמוקרטי, אלא גם אפל וחשוך, לדרוש, במסגרת מדינית, פתרון צבאי לסכסוך אלים זה פאשיזם, ועוד דוגמאות לרוב. ללא ספק אנו מתגלגלים במורד מדרון חלקלק ותלול. בסופו דמוקרטיה היא של מפלגה אחת בלבד והחירות היא של הליברלים בלבד.
קל להבין כיצד מי שבאמת סבור כך, מי שזו תודעתו והדברים לא נראים לו מגוחכים או אפילו מוזרים, אינו מהסס בנקיטת אמצעים הפוגעים קשות באינטרס המדיני הישראלי וביכולת לחיות חיים דמוקרטיים בעלי תוכן. בעיני נבחרי ציבור מהאופוזיציה העוסקים בחתימת הסכמים כאילו היו ממשלה, בחירת העם היא לא יותר מהמלצה שאין הם חייבים להתחשב בה. מסתבר כי ישנן מפלגות הרצות לבחירות והפונות לבוחר, ויחד עם זאת אינן סוברות כי הבחירות והדמוקרטיה הישראלית הן המקנות להן את זכות הקיום הפוליטית.
כאשר הבחירות הן לא יותר מהמלצה של קהל בורים וטיפשים, הישיבה באופוזיציה אינה באמת מחייבת לפעול תחת כללים ונורמות של אופוזיציה. הרי טובת המדינה דורשת ממשלת שמאל! שהציבור אינו מבין זאת, זו בעייתו שלו, לא של מפלגות השמאל. וכך, תחת מסווה של זכויות וחירות, הופך הציבור לכבול ולחסר הזכות הבסיסית ביותר: לקבוע את גורלו שלו.
