איש לא יעז להתווכח עם האם השכולה בעודה באבלה, מבכה מרה את מות הילד שלה. יש להניח לה לכאוב עד תהום, להתייפח עד כלות הדמעות ולאפשר לה להגיד כל אשר על לבה.
אסור לנו לסכור את פיה, חלילה. אסור, אבל צריך. מדובר כאן בחציית קו אדום במעורבותם-התערבותם של הורים בשיקוליהם המבצעיים של מפקדי הצבא, שבו משרתים ילדיהם.
גם בעיצומו של האבל שאין חריף, נוקב ומייסר ממנו, אנחנו צריכים לשמוע את דברי הכפירה המסוכנים של האם השכולה, יפה סולמון, אמו של רועי ז"ל, לוחם יחידת 'דוכיפת', שנהרג לפני ימים אחדים במארב שטמנו מחבלים לחיילי היחידה בכפר עין יברוד, ואף להקשיב להם.
אבל בטרם יהדהד הקול השבור והמרוסק של יפה את המשמעות המסוכנת מאין כמוה של המלים שהטיחה בהלוויית בנה, חייל 'דוכיפת', צריך להסתייג מהם.
גם אם קשה להטיל ספק בעצם נחיצותה של סיור-השיטור בכפר פלשתינאי - אין כל ספק שמותר וצריך לעורר ויכוח (לגיטימי בנסיבות העניין) על אופן ביצועו.
בעוד מהדהדים באוזן הפנימית גם דברי אחד מהאבות השכולים ( "הבנים שלנו נהרגו כמו ברווזים במטווח) צריך לנגב ליפה את הדמעות, לאפשר לה להמשיך להתייפח-חרש, לחבק אותה בחום, לאפוף אותה בחמלת אין-קץ ולהגיד לה: את טועה, אישה יקרה. את טועה ומטעה. הטעות הזו מסוכנת. היא עלולה להיות הרת אסון. אנחנו מבינים את מקור הדברים, הנובעים מהמעיין הבלתי-נדלה של אבלך הכבד, הקשה מנשוא, ובכל זאת - אנחנו חייבים להסתייג מהדברים האלה, אחרת אנה אנו באים.
המשמעות המהותית של הקריאה שלך, יפה, לחיילים לסרב לפקודת מפקדיהם היא עידודם למרוד בהם.
פירוש מעשי של הקריאה שלך, יפה, או, חלילה, ניסיון לממש אותה הלכה למעשה כמוה כהמרדה - מעשה שהעושה אותו עלול להיענש בחומרה.
איש לא ידון אותך, כמובן, לכף חובה - בוודאי לא עכשיו, בעודך יושבת שבעה - ואת, כאם שכולה, תימדדי במה שהמשוררת יראת השם זלדה כינתה "פעימות הדופק האחר", אבל עם כל הכאב ועם כל הקושי הטמון בהבנת הכאב ובהזדהות עמו, אי אפשר לעבור על הדברים שלך לסדר היום ולהידרש אליהם כאילו הם לא נאמרו כלל.
אני מביט בך בעיתון - מחובקת, מנוחמת ונחמלת בידיו של בנך החי, והלב נשבר או נקרע או שניהם, ואסור לי להגיד לך מה שאני כותב לך אבל אני צריך לעשות זאת, כי הקריאה שלך, קריאת-השבר, אשר רק מי שלבו עשוי אבן לא יבין את מקורה, היא קריאה מסוכנת. יש להסות אותה ולהניח לה להימוג.
אני משתתף, יפה, באבלך האיום, בכאבך הנורא ובצערך האיום ונורא, אבל אסור לי להנהן - אות להסכמה - למשמע קריאתך לחיילים לסרב פקודה.
כי עלול להיקשר קשר קטלני, הרסני, בין "מכתב הטייסים" לבין קריאתך.
לבכות ולסרב לך, יפה. אי אפשר אחרת. כשתקומי מהשבעה ותחזרי לחיים אולי ייבקע סדק דק של ספק בנחרצותך ואולי גם את תביני, בכאב אין-אוני, כי במחשבה שניה, מנוחמת, את לא התכוונת למשמעות האמיתית של הדברים: אמירתם היו הדרך שלך לבטא את נוראותה של המלחמה ואת חוסר הצדק המשווע, הקורע, של סופם המר והאכזר של חיי הילד המקסים שלך, רועי, עליו השלום והברכה. יהי זיכרו ברוך.
