אין דבר אבסורדי ופרדוכסלי יותר מיהודים אנטישמיים, הרי העם היהודי סבל וסובל יותר מאחרים משנאה גזענית במשך אלפיים שנה שהתבטאה לא רק בגינוי, זלזול ובוז אלא בהרג שיטתי החל מהרומאים אחרי מרד בר-כוכבא, המשך בימי האינקוויזיציה במערב אירופה, גזרות ת"ח-ת"ט בהן פרעו הקוזקים בעיירות של מזרח אירופה, ימי השואה, וחשש מתמיד כי לא היה זה האיום האנטישמי האחרון על קיום העם היהודי. למרות הפרדוקס, הייתכן כי קם בישראל ציבור יהודי שמטפח גזענות ובמיוחד - הו כמה קשה לכתוב זאת - אנטי-ערבים באשר הם ערבים?
אנטישמיות מוגדרת באנציקלופדיה העברית: "כל תופעה של שנאה ליהודים באשר הם יהודים". אנטישמיות היא גזענות המופנית כלפי יהודים. גזענות אנטי-ערבית היא כל תופעה של שנאה לערבים באשר הם ערבים.
כיאה לבעלי תרבות לא תמצא אצל ישראלים-יהודים (להלן ישראלים), כמעט מאמר או התבטאות גזענים נגד "הערבים", כמעט שלא תראה בתכנית טלוויזיה ולא תשמע בתכנית רדיו איש ציבור מדבר בגנות "הגזע הערבי" או קורא לאסלאם ולממסד הדתי שלו תשתית של טרור ורצח. המושג "מנטליות ערבית" עבר כביסה וגיהוץ וכמעט אינו נישא על שפתיים. מאחר שישראלים רבים חושבים עצמם לאומה נאורה, פתוחה, מודרנית וליברלית, ישנה קליפה דקה של תקינות פוליטית, של תרבות ושל אי-נוחות לחשוף את העוצמות האמוציונאליות והלא-רציונאליות של יחס גזעני לערבים. ברמה הרשמית מתייחסים ישראלים רבים לערבים כשווים וכיריבים לגיטימיים במאבק על פיסת האדמה הקטנה ועל כן ראויים לחלוקתה. כמו כן מעריכים ישראלים רבים כי התעלמות וטשטוש פערים בין התרבויות והעמים יסייע! ולישראל מבחינה פוליטית ומדינית לגשר על הניגוד בדרישות שני הצדדים. עד כאן הכול לכאורה טוב ויפה, אם כה טוב מדוע כה רע?
הבה נסיר את המסך ונראה היכן באמת נמצאים ישראלים רבים. בשיכבה עמוקה ואמוציונאלית נולדה והתפתחה גזענות מסוג מיוחד: אנטי-ערביות המקבילה לאנטישמיות. אנטי-ערביות גזענית זו מורכבת מבוז לתופעות פיגור, מזלזול במנטאליות, ביחס לאישה, בתופעות כמו כבוד המשפחה ונקמת דם, מפחד מהאכזריות שלכאורה טבועה בערבים, ומדחיית מאפייני תרבות והתנהגות ערבית (פרט לחומוס ולשווארמה).
כאשר מעטה התרבות המערבית נסדק, מתבלטים מטענים עמוקים של אנטי-ערביות כסוג של גזענות. בסלוני ערב שבת, במגרשי הכדורגל ובשווקים, נשמעת גישה מרירה וגזענית שמשתמשת בביטויים כמו: הם רצחניים, נטולי מוסר, הורגים את בנותיהם, נוקמים דם, אוכלים בידיים (כאילו שאכילה של סרטנים גדולים נעשית בכפפות משי), מלשינים על חבריהם תחת לחץ חקירה קל, הטרור הוא הפוליטיקה שלהם, אסור לסמוך על מילתם, הנייר ש! עליו הם חותמים הסכמים אינו שווה את מחירו. במלים אחרות, "חוות דעת" אשר מזכירות את העיתון האנטישמי 'דר שטירמר'. לפעמים ההתייחסויות חמורות עוד יותר. בכתבות טלוויזיה מאתרי פיגוע בשידור חי נראות ונשמעות אמירות חריפות כמו "לגרש את כולם, מוות לערבים, ערבי טוב - ערבי מת".
טינה לאנשים מסוימים, למשל למחבלים, הופכת לגזענות כאשר השנאה מופנית לציבור שלם. הקשה מכל הוא שישראלים רבים החלו לחשוב בהא הידיעה, כלומר "הערבים" במובן של כלל הערבים, כולם אותו דבר. הגזענות האנטי-ערבית שצועדת בראש חוצות ישראל היא פן נוסף לריבוי פניהן של האנטישמיות והגזענות. מה הגורמים לגזענות אנטי-ערבית זו? היש הסבר לכך? מהם מקורותיה?
יחסים הוגנים ונורמאליים בין ערבים לבין יהודים התקיימו תחת מטרית השלטון העותומאני והבריטי כשהגיעו היהודים לארץ ישראל לפני כ-130 שנה. אולם כאשר גדלה האוכלוסייה היהודית החלו מעשי רצח וטבח של יהודים בידי ערבים וזכורים טבח חברון, מאורעות 29-26 ו-39-36 וכיבוש ישובים יהודיים בתחילת מלחמת השחרור. בכל התקופה הזו ניטע בזיכרון הלאומי הישראלי מיתוס של רצחנות ערבית, גוויות מחוללות והרג נשים וילדים ללא אבחנה (אקרא לכך מיתוס כדי להימנע מויכוח היסטורי על העובדות מאחורי הזיכרונות והאמונות של ישראלים רבים.) סיפורי שבויים שחזרו מהכלא הסורי והמצרי לאחר מלחמות ישראל, הממו את הציבור הישראלי ושימשו כצידוק לדימוי הערבי ולאנטי-ערביות אם כי התקינות הפוליטית צנזרה ללא הוראה רשמית את הסיפורים הקשים אשר עברו מפה לאוזן בימי טרום-אינטרנט. נוסף לתהליך ההיסט!-ורי, התחזקו תחושות החשש, הפחד והאנטי-ערביות, עקב האידיאולוגיה של ארגונים ערבים-מוסלמים כפי שתורגמה ע"י משעל וסלע בספרם על החמאס:
"התנועה היא אחת מחוליות מלחמת הקודש (הג'יהאד) בפלישה הציונית. התנועה שואפת להגשים את הבטחת אללה ואחת היא כמה זמן יארך הדבר, שהרי אמר הנביא: 'לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם'. היעדים הם: יישוב ארצות מולדת, ומעל מסגדיהן תבקע ההכרזה על כינונה של מדינת האסלאם. התנועה מאמינה שאדמת פלשתין היא אדמת ווקף אסלאמי בעבור המוסלמים עד יום-הדין. אסור לוותר עליה או על חלק ממנה. הלאומיות [הערבית] היא חלק מהאמונה הדתית. יוזמות, פתרונות של שלום וועידות בין-לאומיות, עומדים בסתירה לעקרונותיה של התנועה. חילול חלק כלשהו של פלשתין הוא חילול המכוון נגד חלק מהדת. אין פתרון לשאלת פלשתין אלא בג'יהאד."
לאיזו מציאות תודעתית-רגשית גדלים ישראלים רבים? הקליפה הדקה של נאורות וליברליזם נסדקה מאוד בשלוש שנות האינתיפאדה הנוכחית. כאילו כדי להצדיק את הטינות והפחדים הנסתרים של ישראלים רבים, פרצה ופועלת אסטרטגיה פלשתינית מכוונת וממוקדת של טרור מסיבי נגד אזרחים, נשים וטף. מסעות טבח המוני בנוסעי אוטובוסים, ביושבי מסעדות ובחוגגים, צורבים בזיכרון הלאומי היהודי צלקות חדשות.
את מקום הקוזקים יורשים ערבים, את מקומו של חמלניצקי יורש עראפאת, ואת מקום כמרי האינקוויזיציה יורשים אימאמים ואייטולות אשר משתמשים במסגדים כמקומות מסתור למחבלים ולאמצעי לחימה ונושאים דברי שיטנה בדרשותיהם. השמחה ברחוב הערבי על כל מעשה רצח מטמיעה תחושה כי הטרור נתמך ע"י שנאה כללית וגורפת. ברוב מדינות ערב, תכניות הלימוד, העיתונות והספרות מלאות ביטויי שנאה ליהודים ולציונות, אפ! ילו 'הפרוטוקולים של זקני ציון' זוכים לעדנה. כל אלו מחזקים תחושות אנטי-ערביות וגזענות ישראלית.
אסור להתעלם מהשינויים בסביבה הבינלאומית. זה שנים לא מעטות אנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות עולמית. אין זה מאבק בין האסלאם וכל מאמיניו לבין דתות אחרות. המאבק מתאפיין בעימות בין תרבות אסלאם פונדמנטליסטית לבין תרבות מודרנית, פתוחה ונוטה לחופש הפרט ולדמוקרטיה. זהו מאבק בין דטרמיניזם מיסטי לבין דקארטיזם ספקני, בין הידוק כבלי העבר לבין סקרנות וחקרנות של העתיד, בין ציות עיוור לבין ביקורתיות בסיסית.
גזענות היא תופעה לא-לגיטימית בחברה יהודית. עם אשר ספג את תוצאותיה עד סף השמדתו, אינו יכול להרשות לעצמו מותרות כאלו. זרמים אמוציונאליים עמוקים חותרים תחת הסיכוי לשלום ולקיום ביחד של חברה יהודית וחברה ערבית בישראל המלחמה נגד הטרור היא חממה לגידול הגזענות ולגילוייה. מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על עתידנו? האם אפשר להחזיר את העגלה לאחור? שאלות אלו חייב כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו. אך בראש וראשונה עלינו להכיר בתהליך המסוכן שאנו נמצאים בו.
---
חב"ל - חנה בית הלחמי