מעולם לא היה פער כה גדול בין המציאות התקשורתית - זו הקיימת במדיה, לבין המציאות בשטח - זו שפוגשים כאשר יוצאים מן הבית.
בעוד העולם התקשורתי רועש וגועש סביב הסכם ג'נבה, הרי שבעולם הריאלי אין להסכם שום אחיזה במציאות, לעת הזו.
המציאות שבה חיים 3.5 מיליון פלשתינים אכזרית וקשה לעיכול.
היא רחוקה מרחק שנות אור מכל מה שמדובר עליו בהסכם ג'נבה. הסכם ג'נבה, לדידם של מיליוני פלשתינים, הוא מושג ערטילאי ודמיוני, המתנפץ לרסיסים אל מול המציאות שהם חווים יום יום. וכדי לקבל מושג על המציאות הזו, כדאי לעיין כמה רגעים בסיפורו של "בית ארביה לשלום ופיוס" בכפר ענתא.
ביתם של סלים וארביה שוואמרה מהכפר ענתא, השוכן על ההרים מסביבות לירושלים, נהרס 4 פעמים רצופות בידי המינהל האזרחי.
המדובר במשפחה בת 6 ילדים מענתא (אזור המוגדר כשטח C) שבכל פעם שגמרה לבנות את ביתה, הגיעו הבולדוזרים של המינהל, וביחד עם כוחות צבא גדולים החריבו את הבית עד היסוד.
כל חטאה של המשפחה היה הרצון האנושי הבסיסי לבנות קורת גג לילדיהם. פניותיהם ותחינותיהם לא הועילו, ואף לא העובדה כי כל תושבי הכפר הסכימו לבניית הבית. דוגמא מובהקת לשרירות הלב השלטונית, המאפיינת את חייהם של 3.5 מיליוני פלשתינים בשטחים.
המינהל האזרחי הפגין את כוחו בעבודה שהוא כה מיטיב לעשות: לשלוח בולדוזרים להרוס בתים של ערבים.
לאחר ההריסה הרביעית, החליטו סלים וארביה שלא לבנות את ביתם שוב, מפחד פן יהרסו אותו פעם נוספת. תחת זאת, החליטו לבנות על חורבות ביתם מרכז תרבותי אשר ישמש למפגשי פיוס והידברות בין העם הפלסטיני והישראלי. וכך נבנה, בשיתוף מאות ישראלים ומתנדבים בינלאומיים, "בית ארביה לשלום ופיוס ע"ש רייצ'ל קורי ז"ל".
כעת, משסיימו לבנות את המרכז, מאיים המינהל האזרחי - כמה צפוי - להרוס גם את המרכז הזה. הוגשה עתירה לבג"צ בעניין, וגורלו של המרכז תלוי בידיה של פרקליטות המדינה.
במקום לחפש נקמה, משפחת שוואמרה תרגמה את הכעס והמרירות שלה לבניית בית המסמל תקווה ושיתוף פעולה בין העמים. למרות הכאב וההשפלה שהיו נחלתם, הם מוכנים שביתם ישמש מנוף לדו-קיום.
האם פרקליטות המדינה מתכוונת להצדיק את הריסת הבית ולהמשיך את מסע ההתאכזרות לאנשים המושיטים לנו יד לפיוס ושלום ???
מן המפורסמות הוא שבג"ץ יפסוק בהתאם לעמדה אשר תגיש לו הפרקליטות. כך זה במרבית העתירות של פלשתינים. עמדת הפרקליטות, דהיינו עמדתם של אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל, אסנת מנדל ואחרים, היא זו שתחתוך את גורלו של הבית הזה, לשבט או לחסד. ונשאלת השאלה: האם האנשים הללו, שקרוב לוודאי יצדיקו את המינהל האזרחי, באמת מייצגים אותנו?
כמייצגי המדינה, אנו מצפים שיתעלו מעל טיעונים פרוצדורליים וטכניים, ויגלו נאמנות לערכים יהודיים של צדק, שוויון זכויות, ואהבת הגר. אלא שעד היום התאכזבנו קשות מהאנשים הללו, האמונים על שמירת "האינטרס הציבורי" אך בהחלטותיהם פוגעים בו קשות.
כולנו רוצים בהצלחת הסכם ג'נבה. ההסכם מפיח תקוה בקרב שכבות רבות בציבור. אך במציאות של הריסת בתים סיטונית, מעצרים מנהליים מתמשכים, הפקעת אדמות ובניית גדר הרעבה, איזו חשיבות יש להסכמים המושגים בבירות רחוקות בעולם אך נשארים וירטואליים לגמרי עבור 3.5 מיליון איש?
יישומו של הסכם ג'נבה תלוי, בראש ובראשונה, בשינוי המציאות העכשווית. להפיכת ההסכם לדבר ממשי, עלינו לאמץ פתגם של ר' יהודה הלוי - "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". ועל מנת שהמעשים בשטח אכן ישפיעו על הלבבות ויסמלו תקופה חדשה, אנו זקוקים לעובדי מדינה אמיצים, אשר יזנחו את הדרך בה הלכנו עד עתה, ויגלו נאמנות לערכים יהודיים בסיסיים. הדרך למימוש הסכם ג'נבה עוברת בענתא, ובשאר הכפרים והיישובים הפלסטיניים. הצלחת ההסכם תלויה במידת יכולתו של כל עובד מדינה להתקומם כנגד עוולות הנעשות בשמנו.
