בכתבה ששודרה בטלוויזיה לקראת מלאת שמונה שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ראיתי בן אדם, אם אפשר לקרוא לו בן אדם בכלל, עובר על יד האנדרטה של יצחק רבין, ויורק עָלֶיהָ שלוש יריקות. על האנדרטה. שלוש יריקות. כמספר הכדורים שנורו. הוא ראה את מצלמת הטלוויזיה וירק כשפניו בפרופיל. שכולם יראו. שלוש יריקות.
שום פיגוע לא זיעזע אותי ככה, שום אסון לאומי שהתרחש. מה שהרגשתי, לא היה תיעוב, או בוז למעשיו של חיית האדם הזה, אלא פחד. פחד גדול ונורא. הוא ירק על כולנו, ואני פוחד שיש בתוכנו עוד הרבה יורקים כמותו. אני פוחד שיפריחו לחלל האויר שוב את המאנטרות השדופות "עשב שוטה", ו-"שוליים סהרוריים". אני פוחד שירצחו גם אותנו ואת ילדינו ויירקו על קִברנו.
אני פוחד פחד מוות מהזוועה שאוכלת בנו כל חלקה. אני לא יכול להגיד אפילו כל חלקה טובה. לך תמצא היום חלקה טובה. אני פוחד אימים מהטמטום שאוחז בנו, מהרעל שהורעלנו.
אולי אלה הֵדָיו של ההלם שלא נדמו גם אחרי שמונה שנים, אבל שלושת היריקות הללו על האנדרטה של יצחק רבין היו לי כמו טילים בליסטיים, הישר אל תוך המוח שלי. כל טְפוּ היה לי בּוּם אדיר. אני לא מבין איך אני עוד חי?