קשה להאמין, כי חלפו אך שנתיים מבוקר הירצחו - ורחבעם זאבי (גנדי) ז"ל כבר כמעט נשכח. מעטים יחסית באו לאזכרה על קברו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. זה היה ביום א' בשבוע שעבר. השטח ליד חלקת הקבר התמלא מאז האזכרה הקודמת בקברי חיילים נוספים, חללי הלחימה בטרור בשנה שחלפה, וצר היה המקום למקם בו כסאות בשביל המכובדים. אבל אלה, כמו עמך ישראל, לא באו בהמוניהם.
הדברים נכתבים דוקא בשבוע האזכרה לרגל יום השנה השמיני לרצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. שני התאריכים הטראגיים סמוכים זה לזה, אבל אסון-גנדי, שארע רק לפני שנתיים, נדמה כמרוחק יותר, הולך ונמחק מהתודעה.
ישבתי כמה שורות מאחורי ראש הממשלה. מולנו ניצב הבן, פלמח, מעלה בכאב את זכר אביו ומטיח דברים קשים בראש הממשלה. קשה היה המעמד. גם מי שמסכים בסתר לבו לטענות, לא חש בנוח באותם רגעים. לא זה היה המקום להשמיע דברים שכאלה. הן ראש הממשלה בא לכבד זכר חבר לנשק ולדרך ואף נשא דברים מרגשים לזכרו, תוך השמטת פרט אחד חשוב.
באזכרה לרבין מדגישים ובדין, כי נרצח בידי בן-עוולה יהודי. באזכרה לזאבי אמר ראש הממשלה, סתמית, כי נרצח בידי בני-עוולה. מיהם אותם בני-עוולה - לא ציין. כשם שיש משמעות עצומה ומכאיבה לזהותו היהודית של רוצח רבין, כן חשוב להזכיר כי רוצחים פלשתיניים שמו קץ לחייו של אחד מטובי בניו ולוחמיו של העם היהודי.
הבה נודה עם זאת, כי אלמלא דבריו של פלמח, ספק אם האזכרה היתה נזכרת בתקשורת. פלמח סיפק לה שלל רב, שהרי לא את זכרו של השר והאלוף ביקשו לציין אלא את כתב האישום נגד ראש הממשלה, החשוף למצלמות. לא פורסמו מאמרים לזכרו של גנדי, לא היו טקסים ונשמעו רק מעט תוכניות ברדיו או בטלוויזיה. אמנם כן, הכנסת תקיים לקראת סוף החודש ישיבת אבל. וכך, בתום שנת האבל השנייה, שאלה כואבת עולה: האם נידון זכרו של גנדי להישכח כליל?
ארגון אזכרה, ציון יום שנה לשר וגדול, טיפוח זכרו והלקחים שיש להפיק מדרכו וממותו, אינם עניין של מה-בכך. מן הראוי שעמותת מור"ג, העוסקת בהנצחת זכרו ומורשתו של זאבי, תלמד ממרכז יצחק רבין לחקר ישראל, במיוחד בשבוע זה, איך מארגנים עצרת ועוד שורת אירועים, איך מגבירים תודעה, איך מביאים עשרות אלפים לככר העיר. מדבר אחד עליה להישמר - מפוליטיזציה מבחילה של הזכרון ומניכוסו לצרכים פוליטיים גסים.
רבין אמנם עלה על דרך אוסלו רבת החתחתים, אבל כלום היה מסכים לסרבנות מכל סוג שהוא? האם השלום שלו היה "שלום עכשיו"? האם היה מאשר להניף שלטי "שרון הביתה"? איך העיר מנחה העצרת בככר העיר, הגשש שייקה לוי: "נא לעשות משהו עם השלטים, כי חלק מהקהל לא רואה את הבמה"... התוכן הדוחה של השלטים, שהניפו נציגי תנועות פוליטיות שמאליות-קיקיוניות, לא הזיז לו.
הכאב על רבין עמוק ואמיתי, האבל אינו נגמר, והוא נחלת כלל העם. המחשבה על יהודי שנוטל חיי ראש ממשלה במדינת היהודים, מטלטלת אותנו לתהומות צער ויגון בל ישוערו. אבל העצרת היתה כל כולה מעשה ידי השמאל, העושה כל מאמץ להציב גדר הפרדה בין רבין לכלל הציבור. עצרת שכזו, תעמולתית ופוליטית, לא היה מקום לשדרה במלואה, עם הפסקות לפרסומות, בערוץ 2.
בענייני מורשת יהודית, אמונה ציונית, דרך צודקת, אהבת ארץ-ישראל, יקר לנו זכרו של רחבעם זאבי. מה חבל שעל הכל האפיל רעיון ה"טראנספר" הבלתי-מעשי. מה נעשה עד כה כדי להחיות ולהפיץ את מורשתו הציונית של הלוחם והמדינאי הזה? די ללכת רק לדברי הכנסת ולמצוא בהם שפע של נאומים מזהירים, עם מחשבות מקוריות ורעיונות מבריקים, שנשא ח"כ רחבעם זאבי. הם יכולים להזין דורות של צעירים ופוליטיקאים בעלי עקרונות. לא ידוע לנו כי התחילה פעולה כלשהי של עשייה בתחום זה שאותו אהב יותר מכל - הוצאה לאור של ספרים עם דברים משלו ועליו.
במידה מסוימת השניים, רבין וזאבי, משלימים זה את זה - בביוגרפיה שלהם, ברישום שלהם בתולדות הלחימה לעצמאות ישראל וגם בהיפרדות הפוליטית שלהם. שני אנשי ביטחון אלה, יוצאי הפלמ"ח, בהיצטרפם לפוליטיקה הפעילה, רחקו עד מאוד זה מזה. יצחק רבין השמאיל ורחבעם זאבי הימין. כל אחד מהם האמין, שהוא הוא היודע מה טוב יותר לעתידו של העם ושל ארצו. אלא שהראשון היה ראש ממשלה והשני רק מנהיג של סיעה קטנה יחסית.
שניהם גם שילמו את המחיר היקר ביותר על אמונתם, איש איש בדרכו, על פעילותם הציבורית ועל שליחותם הפוליטית. ולכן, רב הכאב לנוכח החזיון, שדמותו של גנדי הולכת ונמוגה, הולכת ומיטשטשת. ואולי זו רק טעות אופטית, כפי שנוהגים לומר? ואולי אין כמות האירועים לזכרו של רבין, העולה לאין שיעור על מה שנעשה למען זכר זאבי, יכולה ללמדנו דרכו של מי ניצחה, מנצחת, תנצח?
