חברים יקרים,
שמונה שנים חלפו ושוב אנחנו נפגשים במקום העצוב הזה. אני מביט סביב ורואה הרבה פנים מוכרות של חברים אהובים. חברים לדרך, שותפים לעשייה, לרגעי עצב ושמחה. אבל השורה חסרה. חסר לנו יצחק, המנהיג, המפקד, המדינאי, איש המשפחה, החבר.
לא מזמן נפגשנו רבים מאיתנו באירוע משמח שמזכיר ימים אחרים. זה היה ביום הולדתו של שמעון פרס. אירוע שלרבים היה ברור שזה פחות יום הולדת ויותר געגוע. געגוע לימים אחרים. לימים של שלום, של תקווה, של עשייה, ימים שהיה עוד על מה לחלום ולמה לצפות. יצחק היה חסר בערב ההוא כמו בכל ערב אחר בשמונה השנים שחלפו. דמותו ריחפה מעל האירוע המרגש הזה, עולה מכל מילה שנאמרה בו ומכל חלום שהתנפץ.
רבים מהנוכחים באותו ערב שייכים ל "מחנה השלום", אבל מחנה כבר אין ואת השלום אנחנו בקושי זוכרים איך מאייתים. ניכר היה בנוכחים שהם מבקשים להחיות משהו, להיאחז במשהו, להתרפק ולו ולרגע על הדברים הללו שהיו ואינם, וכפי שהדברים נראים היום גם לא ישובו להיות.
עננת הסתיו שהתקדר על ראשינו באותו ערב נובמבר קריר בכיכר העיר לפני שמונה שנים, עדיין לא הוסרה, וחמור מכך הוא הספק אם תוסר אי פעם.
זמן קצר לאחר הרצח אמרתי ש"הלכה לי המדינה". אמרתי, וקיוויתי שאתבדה. אך לדאבוני כל יום שעובר מחזק את התחושה יותר ויותר. שמונה שנים וכלום לא קרה. שמונה שנים ומאום לא השתנה. שמונה שנים הלקח לא נלמד, הכאב לא פוחת וההחמצה רק גדלה.
החמצה על החיים האחרים שיצחק ביקש להעניק לנו. על שינוי סדר העדיפויות שהיה משנה את חיינו כאן ללא היכר. בעיניים כלות וביאוש אני מסתכל על הארץ האהובה הזו מתקדמת כל יום בשבילי האבדון במסע לשומקום. במקום צמיחה כלכלית מפירות השלום ניצב גרף המובטלים העולה, במקום סלילת כביש מקצר טווחים במרכז הארץ צצה עוד התנחלות לא חוקית על גבעת טרשים בארץ ישימון לא לנו, במקום שעות לימוד נוספות תוספת מאבטחים, במקום מערכת בריאות מתקדמת מחסור בתרופות, במקום ביטחון פיגוע תופת. ליקוי מאורות ואיש לא פוצה פה.
כל מי שעבר לאחרונה ליד האנדרטה לזכרו של יצחק למרגלות בניין העיריה בת"א יכול היה למצוא בכמה מטרים רבועים של מדרכה את כל הסיפור כולו. את הרצח, את ההחמצה ואת התוצאה: למרגלות המדרגות, בשיפולי מדרכה שחוקה ניצבת האנדרטה. סלעי בזלת מנופצים שלדראון עולם יזכירו את השבר, את האיש החסר ואת חיינו שלא יאוחו שוב לעולם למיקשה אחת שלמה. מטרים ספורים משם על ספסל רחוב מתגוררת אורנה גולדברג שהיה לה כל מה שאפשר לבקש: קריירה, קשרים, רכוש, בריאות והרבה חלומות. מחלת אפילפסיה קשה וטיפולים רפואיים רבים הטילו אותה לעולם חדש: נעלמו הרכוש, הכבוד, הקשרים וקורת הגג. מצוידת בנכות של מאה אחוז היא מתגוררת על ספסל ברחוב ואומרת: "תפסיקו להיות שאננים כי גם פיגוע חברתי הורג".
למרגלות הספסל של אורנה, על פיסת קרטון יושב שלמה, שלשום שכיר, אתמול מובטל והיום מקבץ נדבות. את קולות הרקע מספק סרגיי. פעם הוא היה בפילהרמונית של מוסקבה, היום הוא עומד ליד שלמה ומנגן בסקסופון לעוברים ושבים. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
קו ישיר מוביל לאורך המסלול שמתחיל ממרצפת הרחוב עליה קרס יצחק אל מותו, עובר לאורנה הנכה שנזרקה, ממשיך לשלמה שפוטר ומסיים בסרגיי העולה החדש שלא מצליח לשחזר את עברו.
אלו הם פני המדינה: לא יכולה או אולי לא רוצה לעזור, אטומה לתושביה, הולכת לאבדון ואין תקווה, אין מנהיגות, אין חשיבה קדימה ואיש לא לוקח אחריות.
אחריות. אין כמו המילה הזאת כדי להמחיש יותר מכל את חסרונו של יצחק . איש הפרטים הקטנים, אמן החשיבה למרחוק, אנליטי ומבריק, מקפיד עם אחרים ובראש ובראשונה עם עצמו.
כמו גנרלים אחרים ידע גם יצחק איך לכבוש את ההר, אך בניגוד לרבים מהם הוא ידע היטב גם מה הוא רוצה לעשות איתו. אותו לא הייתם מוצאים עומד על ראש ההר בתהייה: ועכשיו לאן? אצלו היו תוכניות מגירה, צירי נסיגה ושבילי התקדמות.
בימים אלו מלאו 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. 30 שנה לשאננות, ליהירות, לכהות החושים, לליקוי המאורות, לחשיבה בקונספציה, ואני שואל: מה למדנו מזה? מה השתנה מאז?
מה השתנה מאז שהופקר יצחק'לה תמיר מקיבוץ תל יוסף מדמם למותו בחולות סיני באוקטובר 73' ועד שמדחת יוסף מבית ג'אן הופקר מדמם למותו בקבר יוסף באוקטובר 2000? ורק במדינה כמו שלנו עוד מסתבר שמוט'קה אביו של יצחק'לה היה מפקדו של סלמן אביו של מדחת. אותו היוסף, אותו הדם, אותו האוקטובר, אותם אבות מאותו גדוד, ואותו מצעד איוולת שלא פוסק.
אצל יצחק, שכראש ממשלה ידע את כל הפרטים כמו אחרון הממפ"ים, זה לא היה קורה. ואילו היה קורה הלקח היה נלמד. אצל יצחק ראש הממשלה סיכול ממוקד לא היה הורג שוב ושוב אזרחים. אצל יצחק המפקד, אלעד פולק, ארז עידן, ורועי סלומון ז"ל לא היו נשלחים כמו ברווזים במטווח לפטרול מטופש בעין יברוד. אצל יצחק המדינאי לא היו נהפכים אזרחים לבול קליעה בבתי קפה אוטובוסים וקניונים במלחמת טרור מטורפת.
ויצחק, המנהיג החכם והשקול, שהבין כי הגיע העת להעביר את המאבק משדות קרב מדממים למסדרונות משא-ומתן ממוזגים, עשה זאת כדרכו בראייה מפוכחת ואחראית. באומץ ובהתמודדות עם התוצאות.
אני מנסה להבין איפה יש את זה היום, ולא מצליח. מי שיגלה מוזמן לספר לי.
נחמה קטנה היא שלפחות בקרבנו מורשתו תתקיים. בקרב החבורה הזו שבמחיצתה הוא הרשה לעצמו לשחרר צחוק מתגלגל, להנות משיחת רעים ומפגש לא מעונב.
בכל הנוגע אלי, אין לי ספק שאעשה הכל לשמר את ערכיו ולהמשיך להיות חלק מהחבורה הזו שמקבלת אותי השנה בחיבוק חם חזרה לחיקה לאחר תקופה קשה וארוכה שהיו מי שהתקשו לברך אותי לשלום.
זה איננו אותו שלום שבגינו נרצח יצחק, זה השלום של החברות והשותפות והנאמנות. דברים שכל כך הערכתי אצל יצחק, ואינם עוד.
__________________
נאום שמעון שבס בהר הרצל ביום 4.11.03
