עשר שנים בחיי עם - הן הרף עין בספר ההיסטוריה. עשר שנים בחיי אדם - הן פרק זמן נכבד - יותר מ-35 אלף ימים, למעלה מ-840 אלף שעות.
העשור האחרון בחיינו היה כל-כך עתיר מאורעות ורב אירועים גדולים ונוראים - והגודש הזה מקשה על הבחירה בין "רק אתמול" לבין "לפני זמן רב כל-כך". כי הפרקים שנרשמו הם כה דרמטיים - שנראה כמו לו הכל קרה זה עתה - ואולי בכלל התרחש בעידן אחר ועל פלנטה אחרת!
האזכור של תהליך אוסלו היום הפך למורכב והבעייתי - ומעורר יותר אנטגוניזם מאשר הזדהות.
כאשר רציתי לציין את מלאת 10 שנים ליום שוב עמדו מנהיגי שני העמים, הישראלים והפלשתינים, על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ובחרו ללחוץ יד, אם גם בהיסוס, חשדנות וחשש, נעצרה נשימתי לרגע.
כי במדינת ישראל של 2003 הצליחו ליצר כמעט קונצנזוס, שחלחל ופעפע אל עמקי דעת הקהל, כי התהליך הזה היה מוטעה אם לא מטעה.
ושכחו לחלוטין - מתוך שהיו כאלה שדאגו להשכיח - כי את התהליך הזה לא יישמו - אלא רצחו!
קטעו אותו באידיאולוגיה משיחית, ומכאן ואילך גררו רגליים, התחמקו, התחבטו - עד ששוב נשפך-הדם, וחזרו למסלול האלימות והשנאה.
המהלך הטכני של תהליך אוסלו אם היה צבאי ומדיני. היו אלה הסכמים שנחתמו בין שני עמים. אך בבסיסו עמד דבר שהיה ועודנו גדול מן הדפים שעליו נחתמו מילות ההסכמים. היה זה צעד ראשון, פריצת-דרך, הגם תוך חששות ופחדים, בתהליך היסטורי של הכרה הדדית בין שני עמים, אויבים מרים, זה לזה. לא הכרה הדדית שפירושה ויתור על דרישות או קבלת זכויות, אלא הכרה הדדית בכך שנגזר עלינו לחלוק הארץ הזאת - והקיום זה לצד זה יצריך מה שנקרא היום בז'רגון המדיני, "ויתורים כואבים".
היום, 10 שנים אחרי הפסיעה הראשונה - ועד תום 3 שנים של טרור חסר רחמים, שעשה שפטים בכולנו-אזרחים, חיילים ושוטרים, בכל מקום ובכל שעה, "קל" לנו להפנות אצבע מאשימה לכל עבר, ולתלות האחריות למצב בערפאת ובארגוני הטרור הסרים לפקודתו, בעמידה מנגד של עמים ולאומים - ולרחוץ בניקיון כפינו - אנחנו הצענו - והם סרבו!
היום 10 שנים אחרי, אנחנו שרוצים מדינה יהודית דמוקרטית בטוחה וחופשית, צריכים להבין שרק אחת היא דרכנו, ורק פתרון אחד יש - ואוסלו לא היה ולא יהיה שם נרדף לכניעה ולויתור - אלא פתיחת שער גדול אל עתיד אחר - אל הכרה בינלאומית חסרת תקדים, אל צמיחה ושגשוג כלכלי, אל היכולת להעביר משאבים לחינוך, לרווחה ולבריאות, אל הנורמליזציה והקץ לחיים של עם במצור.
הטרור הוא נגע שאין להשלים עמו - ויש להלחם בו ללא פשרה - אולם החזרה לרעיונות שעמדו בבסיס אוסלו, תוך התאמתם למציאות המשתנה, תוך תיקון הטעויות, תהווה נשק לא פחות יעיל נגד הטרור מאשר הטלת פצצה במשקל טון מן האוויר על בתי מגורים.
