מלחמת ההתשה בה נתונה ארה"ב בעירק, זכתה זה מקרוב לכינוי "המערכה השלישית", (בהמשך למלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 והמלחמה האחרונה ב-אפריל 2003). נפילתם של עשרות חיילים אמריקנים מאז חודש מאי השנה והתערערות הביטחון הפנימי בעירק, עד כדי נטישה המונית של צוותים בינ"ל את המדינה, הפכו, כמו מטבע הדברים, ל"אייטם" מרכזי בסדר היום של הממשל והתקשורת בארה"ב.
העיסוק בשאלת המשך הנוכחות האמריקנית בעירק אינו עוד בבחינת שאלה "גסה", בעיקר נוכח השקתו של קמפיין הבחירות לנשיאות.
בצוק העיתים, נדחקה לקרן זווית סוגיה כבדת משקל, הנוגעת לעיסוק בשאלת מידת ההצדקה לעצם היציאה למלחמה בעירק, נוכח חוסר היכולת למצוא אקדח-עשן שהיה בו כדי ל"הכשיר" בדיעבד את המהלך האסטרטגי של ארה"ב.
המבוכה שבה שרוי הממשל בוושינגטון נותנת אותותיה גם בפרופיל הנמוך שניתן לעובדת פירוק צוותי החיפוש הייעודיים לאיתור נשק בלתי קונבנציונלי, שפעלו בעירק מאז סיום המלחמה.
אין זו שעתה הגדולה של קהילת המודיעין האמריקנית; אדרבא, משתקף קושי אנליטי ומתודולוגי בניסיון לתרץ את הפער המהותי בין תמונת האיום ששורטטה טרם המלחמה, לבין מה שהתחוור בפועל , במהלך הלחימה ובעקבותיה.
ברי, עם זאת, כי ערב היציאה למלחמה, הסתמנה מעין תמימות דעים בקרב שירותי מודיעין מערביים, בדבר קיומו של פוטנציאל סיכון בלתי קונבנציונלי הנשקף מעירק. הבדלי ניואנסים, אם היו כאלה , באו לידי ביטוי בעיקר בהתייחס להערכת האיום העירקי על ישראל.
מהו איפוא, מקורו של הכשל המודיעיני הקולוסאלי בקונטקסט העירקי?
מידע שדלף לאחרונה לכלי התקשורת האמריקנית, המתבסס על פרטים מתחקורם של בכירים עירקים שהסגירו עצמם, חושף למעשה את דבר קיומה של תכנית הונאה אסטרטגית שיזם הנשיא סדאם חוסיין, שתכליתה - הרתעת ארה"ב ומדינות הקואליציה מביצוע מתקפה קרקעית כוללת נגד עירק. במסגרת זו שאף הנשיא העירקי להנחיל בתודעת שרותי המודיעין המערביים את הרושם כי יש בידיו נשק בלתי קונבנציונאלי בעל כשירות מבצעית, אף שבפועל לא נותרו ברשותו אמצעים מסוג זה.
ההיסטוריה הצבאית רצופה במבצעי הונאה ברמה האופרטיבית והאסטרטגית, חלקם מתוחכמים ומזהירים, ואחרים גמלוניים ומסורבלים. בהנחה שסדאם חוסיין אכן הגה את תוכנית ההונאה , במגמת הרתעת המערב, הרי שהוא ראוי לציון גבוה, בשל ההצלחה המרשימה שנחל ב"מגרש" המודיעיני. (זאת על אף שבפועל הוא "כרה לעצמו קבר").
אין עוררין על הקביעה כי העוגן המרכזי אשר עיצב את הערכות המודיעין של שירותי הביון העיקריים במערב באשר לאיום העירקי, היה הגנרל חוסיין כאמל - חתנו של סדאם, אשר שימש כממונה על התעשיות הצבאיות ואף נשא בתואר המדען הראשי של תוכניות הנשק המיוחדות של עירק. עריקתו של כאמל לירדן, ב-אוגוסט 1995 היתה בבחינת "רעם ביום בהיר". כאמל הוצג כ"אוצר בלום", משאת נפשו של כל ארגון מודיעין.
המידע שמסר לחוקריו תואר בשעתו כ"מבהיל ומעורר דאגה חמורה", בעיקר בשל הפרטים שחשף אודות התוכנית העירקית בתחום הנשק הביולוגי ומגמותיה החשאיות של בגדד בתחום הנשק הגרעיני.
בדו"ח מיוחד שהוגש למועצת הביטחון של האו"מ ב-25 ינואר 1999, נקבע בין השאר כי " ...ניתן לחלק את תקופת פעילותה של הוועדה לפירוק עירק מנשקה לשני חלקים, לפני ואחרי יציאתו של הגנרל חוסיין כאמל מעירק ב-1995".
נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הצהיר ב-7 אוק' 2002 כדלהלן:
"ב-1995, לאחר מספר שנים של הונאה על-ידי המשטר בבגדד, ערק יו"ר התעשיות הביטחוניות של עירק. רק לאחר מהלך זה נאלץ המשטר העירקי להודות בעובדה שייצר יותר מ-30 אלף ליטרים של אנתראקס וזנים ביולוגיים נוספים..."
מזכיר המדינה האמריקני קולין פאוואל הדגיש במסגרת הופעתו הדרמטית בפני מועצת הביטחון ב-5 פברואר 2003, כי:" ... לעירק נדרשו שנים כדי להודות לבסוף כי היא ייצרה 4 טון של גז עצבים קטלני מסוג VX. טיפה אחת של גז זה אשר תבוא במגע עם העור תגרום למוות בתוך דקות. ההודאה בעניין זה יצאה לאור רק לאחר שפקחים אספו מסמכים בנדון וכתוצאה של עריקתו של חוסיין כאמל, חתנו של סדאם חוסיין".
בסוגיה זו ציין סגן נשיא ארה"ב דיק צ'ייני, ב-26 אוג' 2002 כי "פרשת כאמל חייבת לשמש תזכורת לכולם כי לעיתים קרובות אנו לומדים יותר כתוצאה של עריקות מאשר מממצאים של משטר הפיקוח עצמו".
העובדה כי חוסיין כאמל "פותה" על-ידי סדאם לשוב למולדתו, כ-6 חודשים לאחר עריקתו, וימים אחדים מאוחר יותר חוסל בידי סוכניו של הנשיא העירקי, נתפסה עד כה כהוכחה ניצחת לאוטנטיות העריקה ולעובדת ההתייחסות אל כאמל כאל בוגד בארצו. בהינתן הנסיבות העדכניות, אפשר כי פרשת העריקה היתה מבויימת ושימשה ערוץ עיקרי בידי סדאם חוסיין להטמעת תוכנית ההונאה שיזם, במגמת הרתעת ארה"ב והמערב. הריגתו של כאמל, עם חזרתו הביתה, הופכת את העריק הבכיר ל"משוטה בעל כורחו", ויש בה כדי להמחיש שוב את מנהגו חסר המעצורים של סדאם לאמץ שיטת פעולה בסגנון "המטרה מקדשת את האמצעים".
סביר כי פרשת חוסיין כאמל עוד תהיה מושא לעיסוק רטרוספקטיבי מעמיק של שרותי ביון בעולם, במסגרת תהליך הפקת הלקחים המודיעיניים בהקשר למלחמה נגד עירק. האפשרות המסתמנת והולכת לפיה ערב המלחמה האחרונה, כבר לא היו בידי עירק אמצעי לחימה להשמדה המונית, עלולה להוביל למסקנה כי הארגומנטציה שסיפקה את ה"קאזוס בלי" לארה"ב ולבריטניה נגד עירק נשענה "על כרעי תרנגולת".
כאמור לעיל', נראה כי סדאם חוסיין מצא עצמו קורבן של תוכנית הונאה שנהגתה על ידו; סביר כי לא שיער כי מסריו המגמתיים ייקלטו כהווייתם, ולא יאוזנו על-ידי תשומות מודיעיניות ממקורות איסוף משלימים. מנגד, שוב מזדקרת לעין הבעייתיות המתודולוגית הניצבת בפני שרותי מודיעין, בהתמודדות עם מידע הנובע ממקור צמרת המנדב מידע, על בסיס "סיפור כיסוי" שמצטייר כ-איתן ו"תפור" היטב.
יתכן שיהיה קושי מחקרי-מדעי לאשש את תיזת ההונאה העירקית ובמסגרתה את משקלה המכריע של "פרשת" חוסיין כאמל. עם זאת, ככל שחולף הזמן מאז סיום שלב הלחימה בעירק, כך צפים ועולים סימני שאלה, ואליהם מצטרפות עדויות של בכירים עירקים לשעבר ובכלל זה טארק עזיז, מי שכיהן כשר החוץ בממשלתו של סדאם חוסיין, לפיהן לא נותר בעירק נשק להשמדה המונית מזה זמן רב.