הרבה מאד מילים נכתבו בנושא זה בהקשר של אלחנן טננבאום השבוי בידי החיזבאללה ועוד שנים קודם לכן בהקשרים שונים.
מן הראוי לבחון עניין זה, כמו גם עניינים אחרים מזווית הראיה של מקורותינו הנצחיים ואולי ללמוד משהו על הדרך בה יש ללכת.
ככלל, פדיון שבויים נחשב למצווה בעלת ערך עצום שכן יש בה הצלת נפשות כפשוטו וכל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.
(רמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח,י): פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, (מפני) שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תְאַמֵּץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ועל "לא תעמוד על דם רעך" ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך", ובטל מצוות "פָּתח תפתח את ידך לו" ומצוות "וחי אחיך עמך" "ואהבת לרעך כמוך" "והצל לקוחים למות", והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים:
השאלה היא מה הם גבולותיה של הלכה זו? האם בכל זמן, מקום ומחיר פדיון שבויים הנה מצווה רבה, או שיש הגבלות כלשהן?
(שם, שם, ח, יב): אין פודין את השבויים בְיָתֵר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם (...).
כלומר, לא בכל מחיר פודים את השבויים והשיקול הקובע הוא ההשלכות העתידיות של המצווה העכשווית.
קל להבין כי נקודת המוצא של הלכות אלו כמו גם של מקורות הלכתיים רבים מאד, הנה - מצד אחד - ההנחה שיהודים נמצאים בשליטתם של גויים שעניינם הוא סחיטת ממון מן היהודים בדרך של תפיסת שבויים וקביעת מחיר תמורת שחרורם, ומצד שני הערבות ההדדית שבין יהודים לבין עצמם, "כל ישראל ערבים זה לזה".
אבל מה קורה כאשר היהודים אינם כפופים לשלטון זר והמחזיקים בשבויים אינם מבקשים ממון תמורת השבויים? האם גם אז תקפות הלכות אלו?
נבחן זאת לאור המסופר בפרשת השבוע:
אחיינו של אברהם אבינו, לוט נשבה במלחמה שהתחוללה בין ארבעה מלכים שבאו ממסופוטמיה לבין סדום ועמורה. האחרונים ניגפו במלחמה ולוט נלקח בשבי ביחד עם כל השלל שבזזו המנצחים.
(בראשית יד): [יב] וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדם:
יש רגליים לסברה כי המנצחים שבו את אחיינו של אברהם כמעשה של התגרות באברהם שמרד בשלטונם ונדד לו הרחק מהישג ידם אל ארץ כנען.
[יג] וַיָּבא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמרִי אֲחִי אֶשְׁכּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם:
כך או אחרת, אברהם אינו שולח מתווכים לשאול את השובים מהו המחיר שהם מבקשים תמורת שחרור אחיינו.
[יד] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדּף עַד-דָּן: [טו] וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד-חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמאל לְדַמָּשֶׂק: [טז] וַיָּשֶׁב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם:
השובים נקטו מהלך כוחני בוטה ובין היתר לקחו בשבי נשים ואנשים שאינם לוחמים. אברהם אבינו מבין כי מו"מ לשחרור השבויים משחק לידי השובים, מעצים את כוחם וממילא מחליש אותו בכל קשר עתידי - אם יתקיים אתם.
והוא מגיב ופועל בהתאם לתובנה זו.
דומה כי מדינת ישראל איבדה לחלוטין את הראייה; כל מה שעושים או לא עושים אצלנו, מתייחס לכאן ועכשיו ואינו לוקח בחשבון השלכות עתידיות. בעצם קיום המו"מ עם החוטפים, העניקה להם מדינת ישראל הריבונית מעמד שווה ולמעשה נתנה לגיטימציה למעשיהם הנפשעים. כעת הולכים לשלם מחיר יקר עבור שחרור חטופים כאשר - לכל מי שעיניים בראשו - ברור שהחטיפה הבאה לא תאחר לבוא והשאלה היא במה ישלמו אז.
נותר רק להתפלל לבורא העולם ומנהיגו שיגן עלינו מפני מנהיגינו עד אשר נשכיל להחליפם במנהיגות שתדע, לא לשלם עבור פדיון שבויים, אלא לגבות עבורם מחיר כזה שלא ישתלם עוד לחטוף יהודים ולהתעלל בהם.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
