השמאל, שעם פרוץ מלחמת-אוסלו היה נראה כמשותק, התאושש, ומצוי עכשיו בתנופה גדולה של מיתקפת נגד, שהגיעה לשיא בריקוד על דם שתי החיילות והחייל שנהרגו בנצרים, במטרה להוציא מן החומה את הלבנה הראשונה - נצרים - ואח"כ שורה שלמה, הלא היא גוש קטיף, בדרך להריסת החומה כולה.
כדי שאלה שהציעו לערבים את הכל, גם באוסלו וגם בקמפ דייוויד, ובתמורה קיבלו את הטרור ואת מלחמת הטרור; כדי שאלה שהביאו לכאן את הרוצחים וגם נתנו להם טריטוריה ונשק - כדי שדווקא הם יעיזו להאשים את הימין בשפיכות הדמים הנוראה, היה צריך להרבה חוצפה ולזכרון קצר מאד של הבריות, אך גם באלה לא די: צריך היה גם את שתיקת הימין. ואכן, ככל שהשמאל נעשה חצוף וחסר-בושה יותר, כך נעשה הימין יותר חסר-בטחון עצמי, ובעיקר אילם.
שימו לב לשיח הציבורי: השמאל איבד כל רסן. הוא חוצה את הקווים לאויב ומציע לו בריש גלי - הכל: את ירושלים, את כל יש"ע, שטחים מן הקו הירוק, החזרת פליטים - כניעה גמורה של היהודים, נצחון טוטלי לאויב הטרוריסטי במלחמת הטרור. באורגיית ההתמסרות הזאת לאויב, הטרנספר והטיהור האתני של המתנחלים כבר הפכו להיות מוסכמה שאפילו הליכוד כבר אינו מתווכח עליה. סגן שר הבטחון בוים יושב לו בתכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון של הטלוויזיה, תכנית שתלתה בחלוצי נצרים אשמה עקיפה בדמם של החיילות והחייל, וכל מה שיש לו לומר הוא - "לא עכשיו", לא תחת איום הטרור צריך לפנות את נצרים, לא צריך לחזור על המישגה של הבריחה מן הלבנון. אחרי הפסקת הטרור יגיע זמן ה"וויתורים הכואבים" שהבטיח ראש הממשלה, ואי אפשר היה שלא להבין, שעל דעת בוים - דמות חשובה בליכוד, סגן שר הבטחון - נצרים תהיה - וויתור-כואב".
מאה אלף איש השתתפו בהפגנת שלום-עכשיו בכיכר מלכי ישראל, תחת הסיסמה "זוכרים את רבין". זו הפעם הראשונה מאז הרצח, שהשמאל ראה עצמו חפשי לוותר אפילו על מראית עין של אבל וזכרון כלל-ממלכתיים והפך את עצרת הזכרון להפגנה שמאלנית קיצונית, טובלת כולה באדום, בשלטי "לא נשכח ולא נסלח" ובתביעות חצופות להפקיר את המולדת לאויב. והאיש שאינו יודע בושה, שמעון פרס, לא התבייש לשאת בהפגנה נאום של שבח ותהילה לאוסלו (וממילא לעצמו) וגם ללעוג בציניות למתנגדי אוסלו, ואיש אינו מטיח בפניו שהוא חורץ את לשונו בעודו עומד ליד גל עצום של גוויות, כמעט אלף וחמש מאות הרוגים, קרבנות-שלום-אוסלו, שנרצחו בידי אותם גנגסטרים שפרס וחבר מרעיו הכניסו אותם לארץ וחימשו אותם - אם ישירות ואם בהעלמת עין מהברחות נשק שהיו גלויות וידועות לפניהם. ולמה לא ישתולל השמאל כאוות נפשו, אם אנחנו איננו אלה האומרים להם "לא נשכח ולא נסלח", אם אנחנו שותקים כתוצאה ממדיניותם המופקרת וההרסנית של פושע אוסלו ואיננו מזכירים להם יומם וליל: ידיכם גרמו לשפיכת הדם הזה!
לולא נדם קולו של הימין, לא היה לשמאל ההרסני והבוגדני פתחון פה. רק שתיקתנו היא שהפכה נאשם למאשים. וכך יושב לו נציג מועצת יש"ע בתכנית פוליטיקה, אחד ויחיד מול הרכב שלם, שדן את נצרים למיתה, ובקושי ניתן לו לפתוח את פיו, וכך יש בתקשורת כולה רמזים מבשרי רעות בדבר הגורל ששרון מועיד לגוש קטיף כולו, בזמן הקרוב, והשה-לעולה, אלפי מתנחלי הגוש ומאות אלפי חבריהם בהתיישבות - שותקים.
הנה דוגמא מעתון ידיעות אחרונות מאתמול, 2 לנובמבר, אני מצטט מכתבה של שמעון שיפר ואיתמר אייכנר, כתבים ותיקים ורציניים מאד, שאינם ממציאים דברים. מה ששיפר כותב מודלף לו ישר מפי הגבורה, הוא אינו צריך אפילו לטרוח ולרוץ אחרי המקורות, הם רצים אחריו. הנה: "יועציו של שרון אומרים, שראש הממשלה מבין היטב את ההשלכות הפוליטיות של דברי הרמטכ"ל, שמובילים להכרה, כי לא רחוק היום שבו יהיה שרון חייב לבצע מהלך חד-צדדי מול הפלשתינים, עד כדי פינוי ההתיישבות הישראלית מרצועת עזה".
ידיעות כאלה רצות בתקשורת זה כמה שבועות, ומצד הנוגעים בדבר - שתיקה. כלום. כאלו מדובר על מישהו בצד השני של כדור הארץ. על רקע הדברים האלה, המודלפים כל הזמן על-ידי משרד ראש הממשלה לכתבים הבכירים כבלון-ניסוי, כבדיקת השטח איך יגיב, וגם כהכשרת הלבבות לקראת הנחתת המכה - נשמעים כל הזמן דבריו של שרון, שהנה כבר יש משא-ומתן עם אש"ף, הוא בעצמו רוצה לפגוש את הטרוריסט אבו עלא, רק הוא - אבו עלא - עדיין אינו רוצה, ורק מחכים שתהיה למחבלים "ממשלה" במרכאות, ואזי יגישו להם הצעות, והקלות הם כבר מקבלים, על החשבון. כל הנורות האדומות האלה נדלקות לנגד עינינו ואנחנו - הימין כולו - איננו רואים, או עושים עצמנו כמי שאינם רואים, ושתיקתנו זו, היא בעצמה מקרבת את האסון, מפני שהיא גופה הופכת להיות פקטור מרכזי בשיקולים.
שימו לב, כיצד קרה הדבר הנורא הזה, שמה שהם קוראים "פינוי יישובים" איננו עוד במחלוקת בין ממשלת שרון ומפלגת שרון והשמאל. כל הויכוח הוא על העיתוי.
בכלל, מתייחסים למפעל ההתנחלות כאל דבר שהצינעה - ואפילו הבושה - יאות לו. מתי לאחרונה שמעתם מישהו מן הליכוד אומר מילה לטובת ההתנחלות, או - לפחות - להגנת המתנחלים? אפילו שרי המפד"ל והאיחוד הלאומי - מתחמקים. אנחנו המתנחלים הפכנו להיות בשיח הצבורי כמו בן משפחה פרובלמטי, שאיזכורו גורם מבוכה, עד כדי שממהרים לעבור לנושא אחר. תקציבים להתנחלות משחילים בחשאי כ"גנבים בלילה", כאילו היו מיועדים לדבר עבירה. שר הביטחון אינו חותם על אישורים חיוניים, שבלעדיהם תגיע כל ההתיישבות ביש"ע למבוי סתום תוך זמן ידוע מראש. בוועדת הכספים ש"ס מצביעה נגד תקציבים להתנחלויות, דבר שלא היתה מעזה לעשות רק לפני מספר חודשים. עד כדי כך נחלש מעמדנו הציבורי.
מי לא הגיב על "תכנית ז'נבה" של חבורת ביילין, הפועלת בזירה הבינלאומית כמשת"פית דיפלומטית של האויב? עם כל היות התקשרות הקרוייה "ממלכתית" תקשורת עויינת, אין ספק, שלו היה למתנחלים מה לומר, היו מאפשרים להם. אך ראו זה פלא: ביילין חותם בטקס רב את גזר דינם של מאות אלפי מתנחלים - ונציגותם שותקת!
מישהו פירסם מאמר בערוץ 7 שלא מצא חן בעיני זהבה גלאון, ומיד - טראח: תלונה. השמאל מפעיל בית חרושת לתלונות, הכל כמובן בלוויית פרסום התלונות, שזה העיקר, וכך הוא ממלא את כל החלל התקשורתי בנוכחותו. לנו אין על מה להתלונן? כל שבוע מגיש השמאל כמה בג"צים. הימין - יוק.
אומרים, שבהרבה יישובים הבנייה נמשכת. בשלב זה, לפחות, הלוואי תמיד - ניצחנו במלחמת המאחזים נצחון מזהיר. רוח המתנחלים איתנה. החיים ביישובים, ברוך השם, מלאי חדוות יצירה, הציבור אופטימי ועומד נפלא בכל המיבחנים, הנסיונות והמכות הניתכות עליו. עיני השמאל, שכלו לראות אותנו מתעייפים ומתייאשים, יוצאות מחוריהן על שאינם זוכים לראות אותנו נחלשים. בגלל זה אין להם ברירה אלא לחרוש מזימות להביא עלינו סוף אלים, סוף של טרנספר כפוי מן הסוג המהווה פשע-מלחמה ופשע נגד האנושות.
גופנו, ברוך השם, בסדר גמור. אך אני מבקש להזהיר כאן מפני ניוון מוחי. כי גם מניוון מוחי, אפשר - חלילה - למות.
הבעייה שלנו היא במוח ובפה. על היהודי נהגו לאמר "כוחו בפיו". משום מה עבר הכח הזה אל השמאל והוא משתמש בו לחיסול המדינה היהודית כפי שהיתה בחלום הדורות.
מישהו אצלנו צריך להתעורר, ומהר!
