הויכוח בין לאומיות כערך לבין לאומיות כעובדה טבעית נטולת ערך הוא סוגיית היסוד המרחפת באוויר הפוליטי.
שולה מגידו, חברה בתנועת 'שחר' של יוסי ביילין, אמרה בכנס ביפו בספטמבר האחרון את המשפט הבא שאותו אמר השופט חיים כהן ז"ל: "אנושיות עדיפה על לאומיות. הלאומיות שייכת ליצר הרע של האדם".
משפט זה פורסם בראש חוצות אתר האינטרנט של התנועה. המשפט הזה מכיל בקרבו השקפת עולם המתנגדת למטרות העם היהודי.
ההומניזם כהשקפה מכונן זהות אנושית המתנגדת בכל מאודה לצמצום שכופה הלאומיות. הלאומיות נתפשת על ידי ההומניסט כהשקפה המבטאת זהות ביולוגית/היסטורית המונעת מן האדם לבטא את הזדהותו הקבוצתית על פי קריטריונים שמקורן במוסר הכללי.
כך, למשל, כאשר נהרג חייל ישראלי בפעולת כיבוש אזי ראוי יותר להזדהות עם הפלשתיני שהרגו, מאחר ולתפיסתם, הצדק המוסרי הכללי עם הפלשתיני.
מאותה סיבה רואה איש 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' את זהותו העליונה בערביותו ולא ביהדותו, מכאן שהוא מזדהה עם הערבי ולא עם איזה אשכנזי מאיזו התנחלות.
מאותה סיבה אין בעיה בנישואין עם לא-יהודי, מאחר ורגש האהבה גובר על העיקרון הלאומי ללא קרב.
עד שמגיע אתה לשאלה הגדולה, מדינה יהודית מנין לנו?
המוסר הכללי מתנגש בלא ספק עם מושג המדינה היהודית, מאחר ובמדינה שכזו תינתן עדיפות לאזרחים מסוימים רק מפני השתייכותם הלאומית, ומכאן אי-שוויון ואפליה.
השלום של אוסלו שב להיפטר מחבלי מולדת נובע מרוח זו.
הרוח האזרחית של בית המשפט העליון נובעת מרוח זו.
רוח הסרבנות בצבא, באקדמיה ובתקשורת מקורה ברוח זו.
כוחו של ההומניזם רב לו ויש להשקיע מאמצים רבים בכדי להתעמת עימו. החובה להתעמת עימו נובעת מהסכנה שהוא מציב למדינה היהודית.
מלחמתו של ז'בוטינסקי בסוציאליסטים ובציונות נבעה מן התובנה היסודית שסוציאליזם (הנוגע למוסר הכללי) וציונות (לאומיות) הן שתי אידיאות סותרות בלתי ניתנות לישוב. ז'בוטינסקי גרס כי המונותיאיסט איננו יכול לעבוד שני אלים, אחד האלים צריך להיעלם. זהו המקור לתביעתו הידועה לאחדות רעיונית בקרב התנועה הציונית (רעיון הקרוי המוניזם או ה'חד-נס').
חששו היה שהדואליזם הרעיוני, מלבד היותו מוטעה, פוגע ביכולת הפעולה של היהודים הרוצים מדינה יהודית.
הלאומיות היא המסגרת המתאימה לחייו המוסריים של האדם, האדם הוא יצור טבעי וחברתי (מטבעו) המפתח את מעלותיו המוסריות דווקא בתוך ההקשרים הקרובים לו.
הלאומיות מאפשרת לקבוצות שונות בעולם האנושי לפתח צדדים שונים של הוויית האנושות.
ז'בוטינסקי גרס סוציאליות ולא סוציאליזם כלומר, יבוא היחס החברתי המוסרי ויחזק את יסודות המוסר של האומה כלפי פנים וכלפי חוץ.
באנלוגיה ניתן לגרוס, הומניסטיות ולא הומניזם כלומר, יבוא היחס המוסרי האנושי ויחזק את יסודות המוסר של האומה כלפי פנים וכלפי חוץ.
מה עוד שהלאומיות היהודית המבוססת על זהות של יעוד כלל אנושי של העם היהודי בעולם, הופכת את לאומיותו לעקרון כלל אנושי כלומר, הלאומיות של העם היהודי מכילה במקורה תוכן של מוסר כללי, זוהי לאומיות הומניסטית במלוא מובן המילה.
אם-כן, המאבק בין האומה-ניזם להומניזם הוא מאבק דעות רציני שיש לתת עליו את הדעת מכל הבחינות, המטרה היא להראות כי יצרו הטוב של האדם זקוק לרעיון הלאומי לשם נצחונו על היצר הרע.
תמיכת השמאל ה"הומניסטי" העולמי בטרור המוסלמי בדורנו ובמשטרים רצחניים בדור הקודם מדגימים נקודה זאת היטב.
מן הצד השני, לאומיות המתעלמת מן החובות הכלליות כלפי כל אדם ואשר אינה מכילה בתוכה יחס של אחריות כלפי האנושות כולה עלולה להמיט קללת חורבן על האומה.
אנשי המחנה הלאומי חייבים לתת דעתם על נקודה זו ולהקפיד בה היטב שמא קללה זו תבוא על ראשנו אנו.