על שולחנו של חבר חרדי, מונחת היתה הכותרת בעיתון המודיע. פרשיית "רמדיה" כיכבה שם, אצל הציבור החרדי ברוך התינוקות.
"אם רק היו נמנעים מלהשתמש בתוצרת "גרמניה", הרהרתי בקול.
"יש להם 'הכשר' של הרב..." - אמר לי החבר בהבעת תמיהה/תוכחה...
"אספר לך סיפור שאתה מכיר את גיבוריו" - אמרתי לו, "מדובר בשמואל סקט ובי".
ביקרתי פעם אצל שמואל בניו-יורק. היה לנו יום עמוס ופשוט שכחנו לאכול. בשלב מסוים כשהיינו במכונית החלה הבטן לקרקר.
"למה שלא נעצור פה לאכול משהו" - הצבעתי על חנות שחלפנו על פניה. "פה זה לא בני ברק" - הסביר לי שמואל - "כאן זה ניו-יורק, לא כל מקום כשר".
"פה כשר?" - שאלתי את שמואל בחנות הבאה
"לא" - אמר שמואל
"והחנות הזו?" - שאלתי בתקווה
"אה-אה" - הניד שמואל ראשו בשלילה.
"וזאת?" - לא - פסק שמואל נחרצות.
"ומה עם זאת?"
שמואל פרץ בצחוק - ולרגע חששתי שנעשה תאונה.
"מה יש?" שאלתי
"החנות הזו ששאלת - זו רשת של מסעדות שהמלצריות שם שוכחות להתלבש בבוקר...".
עכשיו כבר צחקנו יחדיו, מדמיינים את תמונתי במקום כזה בכל העיתונים...
"שמואל" - צחקתי לעברו, "אני שאלתי אותך אם הן לבושות?! - שאלתי אותך אם כשר..."
