אחד הסיפורים השכיחים והמשעשעים שעוברים מדור לדור בקהילייה המשפטית, הוא על עורך דין אחד, שמונה להיות כונס נכסים של חברה פלונית. האיש עסק בזאת במשך שנים רבות, עד שהפך בנו בכורו לעורך דין בזכות עצמו, והצטרף לאביו. או אז יצא האב לחופשה של כמה שבועות והפקיד את בנו על ניהול המשרד.
כששב מאותה חופשה, אמר לו בנו בשמחה: אבא, גמרתי את התיק של חברה פלונית. מה עשית? שאל האב בבעתה. גמרתי את התיק, השיב הבן, סיימתי את הכינוס, הגעתי להסדר עם הנושים. זהו.
האב נתקף בהיסטריה, ובכעס גדול אמר לבנו: טיפש שכמוך! מה עשית? שנים התפרנסנו מהתיק הזה. עכשיו נצטרך לסגור את המשרד.
ולמה אני מספר כאן סיפור עתיק זה, שהפך לחלק מהפולקלור בקרב עורכי דין? בשל מה שמתרחש בימים אלה בפרקליטות, בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ובמשטרה. אלה סגרו בחודשיים האחרונים שורה ארוכה של תיקים הנוגעים לאישי ציבור: אהוד ברק, חבר הכנסת יצחק הרצוג, שירי ויצמן, עורך דין דורון כהן, חברת הכנסת זהבה גלאון, חבר הכנסת עמרם מצנע, חברת הכנסת גילה פינקלשטיין, יוסי גנוסר, ראש הממשלה אריאל שרון פעם ראשונה (תיק מושב מל"ל א') ואריאל שרון פעם שנייה (תיק מושב מל"ל ב'), ניצב משה מזרחי, ראש עיריית הוד-השרון עזרא בנימיני, ראש עיריית רמת-גן צבי בר וחברת הכנסת גילה גמליאל.
עכשיו תלויים ועומדים כמה תיקים נוספים נגד אישי ציבור, בהם: אריאל שרון ושני בניו, השר אהוד אולמרט, חבר הכנסת עמיר פרץ, חבר הכנסת מאיר פרוש וחבר הכנסת שלמה בניזרי.
סוד גלוי הוא שרובינשטיין, ארבל ומזרחי - ובעצם המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה כמוסדות - "התפרנסו" מהתיקים לגמרי לא רע. הם בנו חלק ניכר מעוצמתם על תיקים הנוגעים לאישי ציבור. שמם עלה בתקשורת פעמים אין ספור, בזכות הטיפול בהם. רובינשטיין יורה לחקור, רובינשטיין שוקל, רובינשטיין יכריע, רובינשטיין ידרוש, רובינשטיין, רובינשטיין, רובינשטיין. וכך גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל. ומשה מזרחי פעם ראשונה, ופעם שנייה ושלישית.
כל אחד מראשי הממשלה האחרונים - אריאל שרון, אהוד ברק ובנימין נתניהו - לא רווה נחת מהם. שאלת החלפתם באחרים עלתה יותר מפעם אחת, כמו גם עתה, וזאת במיוחד נוכח המתרחש בישראל: הפשע הולך וגובר, מה שמעיד כי האישים הנ"ל במערכות הללו לא הצליחו בתפקידם, אם לנקוט בלשון המעטה. כמו כן מתעורר הצורך לרענן את השורות ולמנות אישים אחרים, בהם מאמינים יותר.
במצב רגיל, היו אלה מוחלפים באחרים. אלא שנוכח החקירות שנוהלו נגד כל אחד מראשי הממשלה, איש איש בתורו, לא יכלו נתניהו, ברק או שרון לעשות מאומה. ידיהם היו קשורות, כמו גם עתה. הם נאנסו למעשה להימנע אפילו מהעלאת אפשרות החלפתם של פרקליט מדינה ויועץ משפטי, שמא יותקפו וייטען נגדם שהם מתנכלים לאותם בעלי תפקידים בגלל אותם תיקים פתוחים.
עכשיו אנו רואים עד כמה הכל אישי. רובינשטיין קיבל הבטחה משר המשפטים יוסף לפיד ומנשיא בית המשפט העליון, לפיה הוא ימונה לבית המשפט העליון בתחילת 2004. רובינשטיין עומד כידוע לסיים את תפקידו בסוף דצמבר 2003. עד אז הוא חייב לסיים את התיקים. כך התחייב בפני השר לפיד, שאם לא כן, לא יקודם. לכן מתרוצץ רובינשטיין, מוריד הנחיות לפרקליטות ולמשטרה, ומזרז את הטיפול בתיקים, באופן אינטנסיבי כפי שלא עשה בכל שנות כהונתו כיועץ משפטי. עוד קצת, מתבדחים גורמים בכירים בפרקליטות, לא יישארו לפרקליטות וליועץ המשפטי (כמוסד) "קלפי מיקוח" נגד ראשי המפלגות הגדולות. הוא גומר לנו את כל התיקים.
כיצד, אם כך, ניתן להתייחס לסגירת התיקים הסיטונאית, כמה שבועות לפני שרובינשטיין מפנה את כיסאו? אפשר לומר "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא", ועל אלה שסיים יחסית מהר (מצנע, שרון א', שרון ב'), ניתן אולי לומר: טוב עשה היועץ שלא גלגל את הצרה הזו ליורשו. אבל, אפשר וראוי לשאול, האם העובדה שרובינשטיין עורך עכשיו ניקוי שולחן, מעידה כי עד לאחרונה היה נוח להחזיק בתיקים הנ"ל, או לפחות בחלקם, תוך השארתם כאיום מתמיד על כמה מבכירי הממשל בישראל. שהרי במצב זה, כל עוד החזיקו הפרקליטות והיועץ המשפטי את אותם בכירים במקום רגיש, אי אפשר להיפטר מאותם בכירים בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי, ואם כן - רק ב"בעיטה למעלה" לבית המשפט העליון.
