המשל על אנוסי לוד

לפני כ-3 שבועות קרה ("קרה"?) אונס קבוצתי אכזרי בלוד. אלא שבישראל כלל ופרט כרוכים אחד בשני, ואי אפשר לבודד סיפור פרטי מהכלל. מעריב של שבת מ-י"ט חשוון תשס"ד - 14.11.2003 ([קישור]), משחזר את הארוע המזעזע בכתבת 'אווירה'. אך מה שיצא מכתבה זו יותר מכל הוא משל. למרות שפך הפרטים הכל כך פרטיים, ולמרות כוונת המשורר - לזעזע לעונג שבת אחד ולמכור עיתון, מה שיצא הוא משל. משל שאולי אף יחייב כמה משותפי התרבות שעשתה אותו, לחשבון נפש. על-פי הכותרת - 'אני זוכרת ריחות. אני זוכרת צעקות. אני זוכרת חלקי גוף', נראה שכתבת ה"צבע" לא התכוונה למשהו יוצא דופן בתרבות הישראלית: היא סה"כ רצתה לשעשע. ומה שעשוע טבעי מקצת פריטה על נימים סאדו-פורנוגרפיים אצל ישראלי ששבע בג"ץ ואנטישמיות וויתורים כואבים ונאסראללה? כך, הכתבה, פרי עיטם של שרי מקובר-בליקוב ואבי אשכנזי, מחייה - בכשרון רב, סיפור מזעזע, מעציב, מכעיס וזועק לנקמה, על התעללות ואונס. חמישה סוחרי סמים ערבים מלוד (ועוד אי אלו "פלשטינים" ממש, שחלקם בזוועה לא מפורט) מתעללים בצעיר וצעירה יהודיים חסרי חוט שדרה ודעת. אלו באו סה"כ לקנות מהם סמים. באו בכוונה לעשות רק טוב. טוב כפול: גם לקנות חומר מסמם במחיר סיטונאי, וגם לחזק את המרקם העדין של הדו-קיום בלוד: לתת פרנסה בכבוד למסממי יהודים שם. אך, הכוונה הטובה לא נקלטה כיאות. את הצעירה, אנסו החמישה מהמרקם העדין באכזריות, אל מול עיניו המזוגגות של בן-זוגה חסר האונים, המצפון והדעת. אנסו באכזריות מפלצתית כזו, שנראתה חריגה אף לזקני קהילת מסממי היהודים בלוד. (הביטוי "מפלצתית" מובא כאן בהסתייגות: לא ברור איזה מפלצת בדיוק מתארת את אכזריות הפלשטיני). הכתבה ערוכה כמונולוגים מקבילים של שני הקורבנות: ד' ו-ט'. מונולוגים מפורטים בפרטי פרטים, מקפיאי דם ומעוררי פלצות. אך מכל משפט ומכל תאור זועקת האלגוריה. מה כל כך זועק? ובכן, כדי לחסוך מהקורא את התאורים הפלסטיים שבכתבה הוא מוזמן לעיין בה בעצמו, במוסף הנייר של מעריב או ב-link, ולבחון מעצמו, האם ניתנת הכתבה לקריאה כפשט בלבד.

להלן כמה הבהקים להבנת הדרש שבסיפור:

א. הסיפור מתחיל מתאור הישראלי. ישראלי בסיפור זה, בלי שזה מצוין במפורש, הוא תוצר ערוץ-2 והגשמה עצמית. במהלך מימוש הערכים שקלט במערכת התרבות הישראלית הוא הידרדר לסמים ואיבד כל רצון חופשי וצלם אנוש. הוא התחיל בסמים "רכים", אך הלך והידרדר. הלכה והידרדרה (שלא יאשימו את הימין באפליה על בסיס מין, מוצא ההורים, השכלה, רמת-בורות-לגבי-המורשת וכו'). התאור כל כך חי עד שלא ברור היכן נגמר הסיפור הפרטי ומתחיל המשל. זה יותר מידי קלסי. יותר מידי מדויק: האם לא החלה ההתמכרות לסם "תהליך השלום" הקטלני מסם "רך" ("רך"?): מסירת סיני - קמפ-דיוויד-1. והרי אחרי הצלחת ההיפטרות מסיני חייב המתמכר משהו חזק יותר. "אוסלו" יכול לספק את הסחורה? אולי "מפת השלבים"? אולי "הבנות ז'נווה"? ואולי להסתפק בינתיים במרשם בית מרקחת ל"וויתורים כואבים"? ב. בסיפור האונס, הולך הישראלי המסומם לקנות את החומר המסמם אצל מרצחים-אנסים. אזהרות לא עוצרות אותו. הוא רואה את כל הסימנים, אך ממשיך בדהירה במשעול האבדון. מכור להתאבדות ללא תקנה. מיותר לציין שלא יכול להיות שזה סיפור על אונס בלוד ותו לא. זה יותר מידי שקוף: לא יכול להיות שזו לא משל על הרעיון המבריק להביא כמה עשרות אלפי מרצחים, לתת להם נשק, עמדות ירי ולגיטימציה, ולהתחיל להתפוצץ מהם, אך לסמם את עצמנו ב"שלום". יתרה מזאת, מהות השלום, התמצתה כידוע תקופה ארוכה בניגוב חומוס בלוד (דמשק). וידועה אחריתם של ישראלים שהפנימו את ה"שלום" הזה כלשונו. ג. ערביי לוד (פלשתיני א"י?) רואים את צל האדם המסומם המגיע אליהם בתחינה לסמים ("שלום"?), ותוהים: 'האם אין צל אנוש זה, בנכונותו לזחול ובשידור הקורבניוּת שלו, בעצם מתחנן שיתעללו בו קצת? שיאנסו אותו קצת?'. התלבטות זו היא ממין חידה עתיקה: איך בעצם הבין הפלשטיניסט את הניואנסים של שפת הגוף של אוסלו (וז'נווה, וקמפ-דיוויד, וה"וויתורים הכואבים")? ד. הישראלי, שאינו מבין את טבע האדם בכלל ולא את זה של הפלשטיניסטי בפרט (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות - את טבע היהודי), חושב: אני נותן להם פרנסה וכסף, לא יתכן שיפגעו בי", "לא יתכן שישלמו לי רעה תחת טובה". פֵרוש מיותר (אפשר היה אפילו לגחך, אם לא מדובר באלף נרצחים). ה. בסיפור, ישראלי שצרך סמים "קלים" הולך להשתקם בחוות מסוממים (כאן על כולנו להזכר בצו הסמול ובדמעות התנין של "נפגעי" התכנית הכלכלית: "תשקיעו בשיקום מסוממים ולא בהתנחלויות"). אך, מסתבר, שזריקת הכסף המשקם לא רק שאינה מביאה מרפא, אלא אף מעמיקה את ההסתממות. כאן אמור לצוץ ויכוח מאוזן בתקשורת הישראלית: סמולן יאיר את עינינו בסיבה הכל כך ברורה לטעמו לכֶּשֶל: לא השקיעו מספיק מיליארדים בשיקום המסוממים כי שפכו מיליארדים בנצרים, וזו התוצאה. אך מי שיאזור עוז, יתהה האם זה כשל מקומי של התעשיה היצרנית הישראלית המובילה (שיקום מסוממי התרבות הישראלית), או אולי הסבר להישגים המופלאים של החינוך הישראלי. במיוחד במתמטיקה ובהבנת הנקרא. ו. ופרט קטן: בחקירה במשטרה טוען אנס מפלצתי (ראה הסתייגות לגבי "מפלצתי" לעיל) אחד, שהוא לא נגע בבת ישראל. אמנם אנס, אך לא נגע. האין זו אלגוריה נפלאה על מהות האמת כפי שמביא לנו אותה בג"ץ (ג'נין-ג'נין)? כב' שופטת בג"ץ - דליה דורנר, היתה בודאי גוערת בעותרים: "מי שמכם לקבוע את הפרוש העברי של 'נגע'?!" כמובן שאלו רק פַּכִּים קטנים מאליגוריה נפלאה על אונס אכזרי אחד בלוד, וכל המרבה לפרש את הפשט הרי זה משובח.