אמירתם הציבורית של ארבעת ראשי השב"כ בעבר (שלום, פרי, גילון, אילון) איננה רק חוות דעת בטחונית-פוליטית על אודות הקונפליקט רב השנים ועקוב הדם בין שתי ישויות מדיניות - הישראלים והפלשתינים - אלא גם ניסיון לייצר אמירה ערכית בעלת משמעות מוסרית על מראה דמותנו כעם וכבני אדם.
אולם אליה וקוץ בה. אם, אולי, אפשר לקבל את ההנחה כי ה"ה פרי, גילון ואילון, נושאים עמם מידה מסויימת של מטען אישי מוסרי שבשמו הם יכולים לנסות ולהטיף לנו מוסר, הרי אברהם שלום הוא האחרון שמותר לו לדבר בשם ערכי מוסר כלשהם, כיוון שהוא הסמל האולטימטיבי של חוסר מוסר, של אובדן ערכי מוסר וגם של שקר, הונאה ורמיסת החוק. ומן הטעם הזה בלבד שגיאה גסה שגו שלושת המוסקטרים האקס-שבכ"ים כאשר הסכימו לחבור, בכפיפה אחת, אל "הצדיק" אברהם שלום.
כדי שלא איראה כמי שמוציא דיבה על אדם "טהור כפיים ובר לבב" כמו אברהם שלום, אביא דברים שפורסמו על מעלליו, לאחר חקירה ובדיקה, כפי שבאו לידי ביטוי נורא באירוע הפלילי של מה שקרוי "פרשת קו 300" שאברהם שלום, ראש השב"כ באותם ימים, תפר את עלילתה ואף הורה להוציא להורג, ללא משפט, שני מחבלים שנלכדו חיים.
למי שאינו יודע או למי שביקש לשכוח ואולי להשכיח - הרי תזכורת תמציתית:
ביום חמישי, 12 באפריל 1984, השתלטה קבוצה של ארבעה מחבלים פלשתינים על אוטובוס אגד שנסע מתל-אביב לאשקלון. בבוקר שלמחרת הסתערה יחידה של סיירת מטכ"ל על האוטובוס שכבר הגיע לקרבת מחנה הפליטים דיר אל-באלח בצפון הרצועה והשתלטה עליו. במהלך ההשתלטות נהרגו נוסעת-חיילת ושניים מן המחבלים. שני המחבלים הנותרים נלכדו והועברו לידי אנשי שב"כ שהבכיר בהם היה אהוד יתום, אז ראש אגף המבצעים בשב"כ. צלמי עיתונות שליוו את האירוע צילמו את שני המחבלים החיים לאחר שהורדו מהאוטובוס.
המחבלים הוכנסו לרכב מסחרי והובלו לחקירה. בדרך קיבל יתום הוראה מראש השב"כ דאז, מיודענו אברהם שלום, להרוג את השניים. יתום, על פי עדות ברבות הימים, דאג למלא את ההוראה. בתחילה נמסר לתקשורת כי שני המחבלים נלכדו חיים, אך בהודעת דובר צה"ל, בשלב מאוחר יותר באותו יום, נמסר כי כל ארבעת המחבלים החוטפים נהרגו.
בעקבות הפרסומים המנוגדים הורה שר הביטחון דאז משה ארנס על הקמת ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים. בראש הוועדה הוצב האלוף מאיר זורע. אחד העדים היה אהוד יתום. למרות הנסיונות להסתיר את קיומה של החקירה באמצעות הצנזורה הצבאית ואת העובדה שמחבלים מצאו את מותם לאחר שנלכדו, פירסם העיתון "חדשות", ב-27 באפריל, תמונה שצילם צלם המערכת אלכס ליבק, ובה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד המחבלים חי, הולך בכוחו שלו על רגליו, כשהוא כפות.
ועדת זורע שבה היה חבר גם בכיר השב"כ יוסי גינוסר, קבעה, בתום חקירתה, כי שניים מהחוטפים מתו משברים בגולגולת שנגרמו ממכות. בסיועו של גינוסר שהדליף לשב"כ מידע על הדיונים החסויים, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה של הועדה. על יסוד עדותו, השקרית, של יתום, הועמד לדין תא"ל יצחק מרדכי שכיהן אז כקצין צנחנים ראשי והיה בשטח האירוע ליד המחבלים הלכודים.
מרדכי זוכה במשפטו. רק בשלב מאוחר יותר נחשפה הקנוניה השקרית שרקחו אנשי השב"כ, פקודיו של אברהם שלום, בסיועו של יוסי גינוסר. בעקבות החשיפה הואשם גינוסר בבידוי ראויות, עדויות שקר והדרכת עדים ופוטר מהשירות בשב"כ.
תוצאות החקירה של ועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, ולכן הטיל על צוות, בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה בלטמן, לחקור שוב את הפרשה. בוועדת בלטמן חזרו פקודיו של אברהם שלום על גירסתם השקרית שהציגו בפני ועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של אברהם שלום.
בנובמבר 1985 תבעו שלושה מבכירי השב"כ - רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי - שראש השב"כ יחשוף את פרטי הטיוח השקרי או שיתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה התפטרו בעצמם מהשב"כ, אולם לא הניחו לפרשה לגווע. במאי 1986 פנו ליועץ זמיר ושטחו בפניו את האמת. זמיר גילה את העובדות לראש הממשלה דאז שמעון פרס. פרס זימן את שלום אך זה טען כי הוראותיו היו "ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה בעת האירוע - יצחק שמיר.
הפרשה המביכה הלכה וצברה תאוצה. הציבור הרחב והתקשורת דרשו מן הממשלה להורות על פתיחת חקירה משטרתית פלילית, אך בטרם הגיעו הדברים לכלל העמדה לדין של "גיבורי הטיוח" פנו השב"כ ושלושה מבכיריו בבקשה לנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, להעניק להם חנינה. זאת, כאשר על סמך העדויות שנגבו, גם מפיו של אהוד יתום, היה ברור כי אנשי השב"כ העלימו את העובדה שהם היו אלה שהרגו את שני המחבלים החיים באמצעות מהלומות בראשם - באמצעות אבנים ומוט ברזל - על דעתו של אברהם שלום ובהתאם להוראתו הישירה.
בסופו של דבר העניק הנשיא הרצוג חנינה בטרם משפט לכל מי שהיה מעורב בפרשה.
נוכח הצטברות העובדות וחשיפת האמת, לא יכול היה אברהם שלום להמשיך ולכהן כראש השב"כ, פרש מן השירות והצליח להעלים את עצמו ואת מעשיו החמורים מן התודעה הציבורית - וטוב עשה.
אברהם שלום הינו כיום אזרח מן השורה וזכותו שתהיה לו דעה משלו - נחרצת ככל שתהיה - על מעשיה החמורים של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כלפי העם הפלשתיני וגם על אודות העתיד החמור הצפוי לישראל נוכח "התעללותה" בפלשתינים. זכותו האלמנטרית של אברהם שלום גם לנסות ולהטמיע את עמדתו זו בקרב הציבור הרחב כדי לגרום לשינוי דרכה המדינית-בטחונית של הממשלה ואף להחלפתה. אבל כאשר הוא חובר לשלושה ראשי שב"כ אחרים ועוטה על כתפיו הדלות את גלימת הנביא המוכיח בשער, עטוי הילה צדקנית-מוסרית, ראוי לו תחילה להכות על חטאו האישי ולבקש סליחה מן הציבור שאותו הונה, לפי שהוא בא להטיף מוסר. כל עוד לא ביקש אברהם שלום מחילה ציבורית לפשעיו הריהו משול למי שבא למקווה למרק את עוונותיו והוא טובל ושרץ נתעב בידו.
