אין מחלוקת כי רשויות הכיבוי מספקות שירות חיוני וחשוב מאין כמוהו. הצד המוכר פחות, ושאינו נלווה לצד ההירואי של השירות המסופק, הוא חיוב מקבל השירות באגרה.
דרישת התשלום נשלחת בדרך כלל, כמעט אוטומטית, זמן קצר לאחר האירוע ומתקבלת לרוב בהפתעה. דרישות תשלום נשלחות אף עבור ביקורות תקופתיות ואחרות בבתי-עסק ומבנים. לא מן הנמנע שחלק גדול מאותן דרישות תשלום נעשה שלא כדין.
במקרים רבים יוביל אי-תשלום האגרה שנדרשה להגשת תביעה משפטית. נראה כי במקרים רבים עשוי הדין לעמוד דווקא לימין מקבל השירות וכנגד רשות הכיבוי.
שירותי כיבוי, חילוץ והצלה הוראת תקנות שירותי כבאות (תשלומים עבור שירותים), התשל"ה-1975, קובעת בסעיף 2(א) כי בעד שירות שנתנה רשות כיבוי (המנוי על רשימת השירותים שבתוספת לתקנות), ישלם מקבל השירות לרשות הכבאות תשלום כקבוע בתוספת הנ"ל. התקנות מפרשות וקובעות, כי "מקבל שירות" הינו אך ורק מי שהוא "בעל או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשתה פעולת הכיבוי או שלהצלת נפשו או נפש בן משפחתו ניתן השירות".
דא עקא, שרשויות הכיבוי נוהגות לשלוח דרישות תשלום (ולקבל תשלומים כמובן) גם למי שאינו "מקבל שירות" כהגדרתו בתקנות. כך למשל, עשוי לעיתים מי שהזמין את רשות הכיבוי למקום האירוע, מי שאותר במקום במקרה או מי שכוחות ההצלה באו עימו במגע בעת האירוע ושפרטיו נרשמו ב"דוח האירוע", למצוא עצמו נדרש לשלם כספים. כאמור, סמכות רשויות הכיבוי (ואיגודי הערים במסגרתם הן פועלות) לגביית אגרות בשל מתן שירותים כאמור, הינה אך ורק על-פי קריטריונים שהוגדרו בחוק ובתקנות. אם השירות שסופק אינו נכלל בתוספת לתקנות או שמקבל דרישת התשלום אינו "מקבל שירות" כהגדרתו בתקנות - דרישת התשלום הינה לכאורה שלא כדין.
עריכת ביקורת במבנים ובתי-עסק שירות נוסף שמבצעת רשות הכיבוי, מתוקף תפקידה כגורם מפקח על אמצעי הכיבוי, הינו ביקורת שנתית של ציוד הכיבוי המותקן באתרים השונים שבתחום שיפוטה, וזאת על מנת לוודא את תקינותו של ציוד זה ואת התאמתו לדרישות החוק. על רשות הכיבוי הוטל [סעיף 4(4) לחוק שירותי כבאות] "לקבוע, בכפוף לתקנות שהתקין שר הפנים, סידורי כבאות במוסדות ובמפעלים, בין ציבוריים ובין פרטיים, וכן בבנינים גבוהים, לפקח על ציודם ולתאם את סידורי הכבאות כאמור עם סידורי הכבאות של רשות הכבאות".
במקרה שהיה [ת.א. 1465/96 (מח'-ת"א) מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים לשירותי כבאות "איילון"], נערכה ביקורת כיבוי שנתית באתרים רחבי ידיים של חברת מקורות. חישוב האגרה נערך בהתבסס על התקנות והתוספת להן. לצורך חישוב זה נטען על-ידי מקורות כי יש להביא בחשבון את השטחים המבונים בלבד (המהווים חלק מזערי משטחי האתרים שנבדקו ומפחיתים את החיוב בלמעלה מ-90%!.
לטענת שירותי הכבאות יש לחשב האגרה עבור ביקורת ציוד במקרקעין לפי השטח הכולל של כל אחד מן האתרים הנבדקים, ובהתאם לתעריף המשתנה למ"ר, כמפורט בתוספת לתקנות. גם היועץ המשפטי לממשלה תמך בעמדה זו ואף הדגיש כי אם יתקבל הפירוש שנתנה חברת מקורות (המערערת) לתקנות, יירדו ההכנסות העצמיות של רשויות הכבאות בארץ ממקור גבייה זה בשיעור של כ-40%.
בית המשפט קבע, כי חישוב האגרה כפועל יוצא של שטחים מבונים מבלי להתייחס לשאלה מה הזיקה ומה הקשר בין שטחים מבונים אלה ובין ציוד הכיבוי הנבדק, הינו חישוב אוטומטי המתעלם מתכלית החקיקה, באותה מידה שמתעלם ממנה חישוב אוטומטי של האגרה כפועל יוצא של כלל שטח האתר. לפיכך נקבע, ובצדק רב, כי על החישוב להיערך לפי שטח ההתיחסות אשר לגביו חלה חובת ההתקנה של אמצעי הכיבוי, על-פי התקנות הרלוונטיות הנוגעות לאותו סוג מקרקעין, ואילו שטחים פנויים אשר לגביהם אין חובה להתקין אמצעי כיבוי כאמור, לא יובאו בחשבון לצורך חישוב האגרה.
חרף מצבן הכספי הקשה, ללא עוררין, של רשויות הכיבוי ראוי היה כי אלה יקפידו יותר על קיום הוראות החוק ולא ינצלו לרעה את חוסר היכרותם של בעלי העסקים והאזרחים עם לשון החוק ואת חוסר יכולתם או רצונם להתמודד עם המערכת המשפטית, כדי להעמיד דברים על מכונם.
_____________ הכותב הוא עו"ד, חבר ועדת החקיקה למדע וטכנולוגיה, ועדת המחשוב, ועדת הבנקאות וועדת תביעות ייצוגיות של לשכת עורכי הדין. תוכן הרשימה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו בביצוע ו/או בהימנעות מביצוע פעולה כלשהי. 