יוסי ביילין מגיע מחר לז'נבה לטקס המסמל את אחד משיאי הספין התקשורתי של יוזמתו בהכנת מסמך הבנות הנושא את שמה של העיר. הושמעו נגד המסמך ונגדו באופן אישי טענות רבות החל מעניינים פרוצדורליים וכלה בחתרנות נגד ממשלה נבחרת. את עמדתי בנוגע למשמעויות הנובעות מאחריותו לאסון אוסלו הבעתי כבר בעבר, בין השאר, בארגון החתמה של פרופסורים מאוניברסיטת בן גוריון נגד הזמנתו להרצות באירוע חברתי מטעם וועד הסגל האקדמי. עם זאת, הפעם אינני מבין מה רוצים מיוסי ביילין?
בניגוד להסכם אוסלו שהחל בעבירה על חוק איסור שיחות עם ארגון עוין, הפעם אין בפגישותיו של ביילין עבירה על החוק. בניגוד לעבר, אז היה איש ציבור עם אחריות ממלכתית, הפעם הוא אזרח פרטי שאיננו צריך לתת דין וחשבון אלא לעצמו ולאלו המשלמים את משכורתו והוצאותיו. כמו כל אזרח פרטי במדינה דמוקרטית ביילין רשאי ליטול יוזמה אישית לקידום רעיונות שעל-פי אמונתו והבנתו יש בהם כדי לתרום לחיזוקה ולביצורה של מדינת ישראל.
עם זאת יוזמתו הפרטית של ביילין ראויה לבחינה מהיבטים אחדים. ראשית, היכולת ליצור יוזמה פרטית לשינוי סדר היום הציבורי בסדר הגודל של הסכם ז'נבה ראויה להערכה, אם לא להתפעלות. נדמה שמעטים מאד בארץ הצליחו לגייס משאבים, שותפים ותומכים בסדר הגודל שנדרש ליוזמה מעין זו. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בארגון הספין התקשורתי ובמתיחתו לאורך זמן ועל פני תבל. נראה אפילו כאילו הושקע מאמץ ארגוני, ואולי סתם קצת מזל, לתיזמון פריצתה של היוזמה לתקשורת בשבוע נקי מפיגועים והפרעות אחרות. אין ספק שהוצגה בפני הציבור יכולת ארגונית ותקשורתית שעוד תיחקר ותילמד בבתי ספר רבים.
ההיבט השני שראוי לדון בו נוגע לשאלת המוטיבציה: מה מניע את האזרח הפרטי ביילין ליזום יוזמה ציבורית בסדר הגודל הפיננסי והארגוני הנדרש להסכם ז'נבה? אינני פסיכולוג. אך כצופה מהצד ניתן לשער שהכוחות הנפשיים המניעים את ביילין מושתתים על בסיסים אחדים. ראשית, יתכן ובוערת בתוכו אש גדולה, אש משיחית, של הרצון להציל את מדינת ישראל. שנית, יתכן ומדובר באדם החי בתחושה שבמקום שכולם נכשלים רק אני יכול.
מבחינה זאת, הנכשלים, לדעתו, הם לא רק במחנה הימין אלא גם דגי הרקק שבשמאל, כולל מפלגת העבודה המתפוררת. שלישית, יוזמת שלום מעין זו תציב אותו ואת תנועתו הקיקיונית "שחר" בעמדת יתרון ברורה בתחרות על המנהיגות של מחנה "השלום" לקראת הבחירות הבאות. מנהיגות זו, גם אם לא תזכה לתמיכת רוב העם, תחזיר אותו לפחות לכנסת אליה לא הצליח לחזור בבחירות האחרונות.
אבל ישנו כנראה גם מניע רביעי, שאולי השפיע על ביילין יותר מכל המניעים הקודמים. סביר לשער שביילין מונע מכישלונו הגדול בהבאת הסכם אוסלו. הסכם אוסלו היה הימור כושל שנרשם על שמו יותר מאשר על שם כל אחד אחר, כולל רבין ופרס. הדחף להציל את כבודו ואת שמו ההיסטורי, לבל ייזכר לדיראון עולם, דוחף אותו כנראה לנקוט ביוזמות נוספות ההולכות באותו כיוון הרה אסון. הבנות ז'נבה גורמות לנזקים חמורים כבר עכשיו.
והיה אם יגיעו חלילה לידי מימוש בעתיד, הן מהוות הימור מסוכן ביותר שניזום על ידי אדם, שאולי בתת-מודע, מהמר על חיינו על מנת להציל את כבודו. אם ההימור יצליח הוא יזכה לכבוד ולתהילה - ואם יכשל, אזי נאכל אותה כולנו ואחרי המבול. הסכם ז'נבה מתפרש כהימור כפייתי מהסוג המצוי בכל קזינו. מבחינה זו, מדובר באדם שהפסיד בהימור הראשון וכעת מנסה להציל את כבודו על ידי הימור גדול עוד יותר. הצרה היא שההימור נעשה אמנם על חשבון כספי אחרים אבל הוא עלול לעלות לנו בדמים מרובים.
אז מה רוצים מהאזרח הפרטי ביילין? מבחינתו מדובר בהימור הכרחי להצלת כבודו ולחזרתו לזירה הפוליטית. אבל מה הוא רוצה מאתנו? גם מי שסמך על שיקול דעתו בהשגת ההסכם הראשון ראוי שיבדוק היטב האם ניתן עדיין לסמוך על מניעיו ועל שיקול דעתו בחתימה על ההסכם השני.
הכותב הוא חבר סגל במחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
